"נחלי דם הציפו את רחבת רמב"ם, אחרי כל נחיתה שטפו את הרצפה עם זרנוקים"
שנים ספורות בלבד אחרי מלחמת ששת הימים, הפך בית החולים רמב"ם שוב לחלק בלתי נפרד משדה הקרב. ההתמודדות עם מצוקת המקום ומאות הפצועים שזרמו, האתגר הטיפולי שהוליד פתרון ששינה את עולם הרפואה, והמחלקה שהוקדשה לטיפול בפצועים סורים. כך נראה רמב"ם במלחמה שהפכה לצלקת לאומית.
עם קבלת ההודעה על התקפת צבאות סוריה ומצרים, הכריז רמב"ם על מצב חירום. מרבית הרופאים גויסו, האזרחים פונו, בית החולים עבר לעבודה במתכונת שתי משמרות בנות 12 שעות והותאם לקליטת מספר רב של פצועים.
את עיקר הטיפול בפצועים הרבים שהגיעו, העביר רמב"ם למבנה בית החולים "החדש" (המשמש כיום כבניין האשפוז הראשי) שבנייתו טרם הושלמה לחלוטין. בתוך יומיים בלבד, העמידו הצוותים הרפואיים בית חולים לטיפול בפצועי המלחמה, זאת לאחר שהעבירו למבנה הכמעט גמור, את חדר המיון, חדר טיפול נמרץ ואת מכון הרנטגן. המקום החדש אפשר את קליטת הפצועים בדרך מהירה ויעילה יותר.
פרופ' עמוס עציוני, לשעבר מנהל בית החולים לילדים ברמב"ם וכיום נציב פניות המטופלים במרכז הרפואי, היה סטאז'ר צעיר אז, ב-1973. עם פרוץ המלחמה הוא קיבל משימה חיונית: להיות אחראי לסטאז'רים במיון: "אני זוכר את הפצוע הראשון שהגיע – חייל קטוע רגל", משחזר פרופ' עציוני בפצוע הראשון של אותה מלחמה, "כעבור מספר ימים החלו להגיע פצועים מניסיונות כיבוש החרמון. אחד הפצועים היה רופא שהכרתי טוב מחיפה. פרצופו היה מכוסה בתחבושת עם דם, אך הוא אמר את שמו, המפגש היה מאוד מרגש. הרופא היה בטוח שאיבד את מאור עיניו אך לבסוף פרט לצלקת בפנים עם ראיה מצוינת הוא עבד עשרות שנים והצליח מאוד".
"אמבולנסים דהרו בכבישים ומסוקים ריחפו באוויר", מתוארים אותם הימים בספר ה-60 שנים של רמב"ם, "ברמב"ם נחתו המסוקים במנחת וגם במקומות מאולתרים נוספים, כדי למהר ולשוב חזרה לחזית"…"נחלי הדם הציפו את השטח. למקום הוחשו זרנוקי מכבי-אש ששטפו את הרצפה במים, וכך לאחר כל נחיתה".
מתוך עדויות שנשמרו בארכיון רמב"ם, עולה מתאר פרופ' דוד ארליק, מראשוני הרופאים הכירורגים בישראל שניהל את המחלקה הכירורגית דאז בביה"ח, את ריבוי הפצועים שהגיעו לרמב"ם עם פגיעות גפיים רבות ופגיעות בכלי דם של הגפיים, כלומר בסכנה לאבד יד או רגל. למנתחים ברמב"ם היה ניסיון גדול באיחוי עורקים, תנאי הכרחי להצלת האיברים הללו, אך כאשר ניתחו את הוורידים, נתקלו בבעיה של קרישת דם בעיקר בווריד המרכזי, לאחר הניתוח – מה שגרם לעיתים לנמק ולצורך בקטיעת הגפה למרות המאמץ הגדול שהושקע בהצלתה. ד"ר אלפרד שרמק, מאבות הכירורגיה בישראל, שניתן באותה התקופה ברמב"ם, הגה רעיון וחיבר עורק קטן שהזרים דם עורקי לאזור המנותח, והסירו לאחר שהיה ברור שהרגל בטוחה מפני נמק וקטיעה. כך, התושייה שנולדה מתוך המצוקה, הפכה לפתרון רפואי שסייע למטופלים ברחבי העולם.
מחלקה ליד מחלקה ברמב"ם: הפצועים הישראלים והשבויים הסורים
בין המוני השבויים הסורים, היו פצועים רבים שהובאו אף הם לרמב"ם. הפצועים הללו רוכזו בקומה החמישית שבבניין הישן (היום בניין הפנימיות), שם נפתחה עבורם מחלקה מיוחדת והם זכו לטיפול מסור מידי צוות בית החולים. עובדים רבים ברמב"ם, ערבים ויהודים דוברי ערבית, פעלו במחלקה הזו וטיפלו בטווח רחב של פציעות פנימיות, כירורגיות, אורתופדיות, כוויות ועוד.
"בין הצדדים, הצוות הרפואי ופצועי האויב, נוצר קשר והפצועים סיפרו לרופאים ולאחיות על משפחותיהם, ילדיהם והגעגועים אליהם", מסופר בספר ה-60 למרכז הרפואי רמב"ם, "קשר זה נרקם בזמן שבגבול הלא רחוק התנהלה מלחמה בין הצדדים, ובסיטואציה הבלתי אפשרית הזו, נשכחה מעט העוינות בין הצדדים וכל צד זכה להכיר את משנהו בפניו האנושיים".
