מבזקיםפוליטי / מדיני

"עין אחת דומעת בעצב ובכאב חד, עין שניה דומעת משמחה"

שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', פרסם לפני זמן קצר (שלישי) פוסט בחשבון הפייסבוק שלו בו כתב באריכות על יום הזיכרון, ועל הקושי והעצב במהל הטקסים.

בפתח דבריו אמר שר האוצר: "קשה להעלות על הכתב את עוצמת הרגשות שמציפה אותי בכל שנה בטקסי יום הזיכרון הממלכתיים. מן תמהיל כזה של עצב ושמחה. יגון וגאווה. זה כאילו נראה לנו פשוט וטריוויאלי, ואנחנו הרי עומדים בטקסים האלה בכל שנה עוד מאז גן הילדים ובית הספר היסודי. אבל לעמוד שם כסגל א', בחליפה ועניבה שמתחרה עם הבכי בשאלה מי חונק יותר, זה משהו שמציף תחושות ורגשות שהלב צר מלהכיל, והשפה העברית, עם כל עושרה, צרה מלבטא במילים."

בצלאל סמוטריץ'
ארכיון. צילום: דוברות הכנסת – נועם מושקוביץ

"לכאוב את השכול והאובדן, לדמוע מכל סיפור, לחבק את המשפחות ולבכות איתן, אבל לעשות את זה בראש מורם ובגו זקוף מול עוצמתה של המדינה. לעשות את זה לקול תרועת האבל של חצוצרה רועדת, שמושמעת בידי חייל ישראלי לבוש מדים, מול תורן גבוה כשיש לנו דגל משלנו להוריד אל חציו בהרכנת ראש. לעמוד שם בכותל או בהר הרצל, ליד נשיא המדינה היהודית העצמאית והריבונית כשכיפת אבל שחורה לראשו. לשמוע את מנחת הטקס מזמינה את ראש ממשלת ישראל ואת יושב ראש כנסת ישראל, לשמוע שוב ושוב את המילה ישראל, במדינה שיש בה בית משפט ונשיאה שמניחה את הזר בכובד ראש ובצעדים מדודים. להביט לאחור אל הקהל והמשפחות ולראות שם את כולם, מכל הסוגים ומכל הגוונים, פסיפס אחד מאוחד, מחבק ומחובק, בוכה ומחזק, נאחז בזיכרון בעיניים אדומות, בפנים מאירות. לעמוד שם ברחבה המרשימה על ההר הקדוש בינות למצבות הדוממות ולראות את הרמטכ"ל לבוש מדי ייצוג צועד בביטחה למרכזה, בפנים מיוסרות אך בגו זקוף, ומצדיע רגע אחרי שהניח אל קיר הזרים את זר צבא ההגנה לישראל. להתבונן בגאווה במפכ"ל המשטרה צועד אף הוא עם דרגותיו וכובעו, מלווה בשתי שוטרות נושאות זר פרחים חיים, בצבע הלבן הנקי והרגוע כל כך, ששובצו על עיגול שחור ועצוב ומת כל כך." הוסיף השר.

עוד אמר סמוטריץ': "לעקוב עם העיניים אחרי ראש שירות הביטחון הכללי עולה במדרגות לקול צלילי היגון של כלי המיתר, מתיר באנחת רווחה שקשה לפספס את כפתור החליפה שרואים שהוא כל כל לא רגיל בה וכל כך לא מרגיש איתה בנוח, כשהעיניים שלו משדרות ריכוז, מנסה מן הסתם להמשיך להרכיב בראשו את הפאזל המודיעיני שחלקים ממנו שנפרשו בפניו בליל אמש בידי שלל אנשי הצללים הגיבורים שלו, שברגעים אלו ממש עוקבים אחרי צירי התרעות רבים ועושים הכל כדי שבטכס הבא לא יצטרפו ליושבים בכיסאות כאן ברחבה משפחות נוספות. לראות את ראש המוסד יושב לו בשקט, מכונס בתוך עצמו, לנסות לחשוב מה עובר לו בראש עכשיו, מנסה אולי לשלב בין זיכרון חבריו שנפלו לאין ספור המבצעים שאנשיו מגלגלים ממש עכשיו בכל רחבי העולם. להסתכל מסביב ולראות את כל החיילים והמאבטחים ואנשי הטקס והתפאורה. והכל רשמי ומכובד ועל פי כללי הטקס. כפי שראוי במדינה משלנו."

לסיום, אמר: "לשמוע פרק תהילים מפי הרב הצבאי הראשי עם זקנו הלבן הארוך והדרגות על כתפיו, להרעיד את הלב כשהחזן הצבאי הראשי נושא בקול גדול את תפילת "אל מלא רחמים". לעמוד לשירת התקווה בת שנות אלפיים, כשממול פודיום העץ השותק עם סמל מדינת ישראל מתנוסס במרכזו בגאון. והעיניים דומעות. עין אחת דומעת בעצב ובכאב חד, עין שניה דומעת משמחה. שמחה על שיש לנו מדינה גאה וזקופה, על שיש לנו מדינה להתווכח עליה להמשיך לבנות אותה ולשלם עליה מחיר דמים כבד. מדינה לאהוב על כלות. מנהיגות לכעוס עליה. עם שהולך ומתקבץ לארצו שמקבלת אותו בזרועות פתוחות, הולך ובונה בה מחדש את עצמו בגאווה גדולה, אחרי אלפיים שנה שבהם פשוט לא היה לנו את כל על זה. אלפיים שנה שבהם לא הייתה לנו מדינה, ולא היו לנו כנסת וממשלה, ולא בית משפט וצבא ומשטרה ושב"כ ומוסד, ורבנות ראשית, וטקסים, ויד לבנים וחללים ופצועים ויתומים ואלמנות, וכאב מיוחד, כזה שפורט על נימי הנפש העדינים ומנגן בהם יצירה יהודית חדשה ישנה. מנגינה שובת לב, מרטיטה ומרנינה, שרק מלחין כזה שיושב בשמים ורואה את הכל, ושוחק, ואוהב את בניו וחוזר איתם לשכון בארץ – רק מלחין כזה יכול לכתוב את תוויה. ולנגן, ולצוות אותנו להמשיך לנגן ולא לעצור. כי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק. ולכאוב, ולדמוע, ולהודות, ושוב להודות, ולא להפסיק להודות, על שזכינו להיות חלק."

Back to top button