מצר הורמוז: מ"שוטר" נפט מערבי לחסימה שמזעזעת את הכלכלה העולמית

ב-28 בפברואר 2026, שעות אחדות לאחר שישראל וארצות הברית פתחו במתקפה אווירית משולבת על איראן במסגרת מבצע "שאגת הארי" ועם חיסול המנהיג העליון עלי ח'אמנאי, הכריזו משמרות המהפכה האיראניים על סגירת מצר הורמוז לכל כלי שיט. מחיר הנפט הגולמי מסוג ברנט עלה ל-126 דולר לחבית ב-8 במרץ, שיא של ארבע שנים. סוכנות האנרגיה הבינלאומית אפיינה את הסגירה כ"שיבוש האספקה הגדול בהיסטוריה של שוק הנפט העולמי".

דרך המצר, שמחבר בין המפרץ הפרסי לאוקיינוס ההודי, עוברות כ-20 מיליון חביות נפט ביום, כ-20% מהאספקה העולמית. 20 מיליון חביות נפט ביום הפסיקו לזרום, וחמישית מסחר הגז הטבעי הנוזלי העולמי נעלמה מהשוק. כוחות משמרות המהפכה הוציאו אזהרות שאסרו מעבר, עלו על ספינות סוחר ופרסו מוקשים ימיים בנתיב.

ההיסטוריה של המצר כ"קלף מיקוח" איראני מתחילה עשרות שנים לפני המשבר הנוכחי. ב-30 בנובמבר 1971, זמן קצר לאחר נסיגת הכוחות הבריטיים, תפסה איראן הקיסרית של השאה את האיים אבו מוסא, טונב הגדול וטונב הקטן, השוכנים במצר הורמוז בין המפרץ הפרסי למפרץ עומאן. בכירים אמריקאים תמכו בתפיסת 1971 משום שסברו שהיא ממלאת את ריק הביטחון האזורי שנוצר עם הנסיגה הבריטית. איראן המלוכנית שימשה כ"שוטר" אמין של המצר בעיני המערב.

לאחר תפיסת האיים הצטרפו שארג'ה וראס אל-ח'ימה לאיחוד האמירויות שנוסד ב-2 בדצמבר 1971, וכך ירש האיחוד את הסכסוך הטריטוריאלי עם איראן על האיים, שנמשך עד היום (שישי).

ב-1979 השתנה הכל. מאז שנות ה-80 איראן נמנעה מלסגור את המצר לחלוטין, גם לא במהלך המלחמה בת 12 הימים בשנה שעברה שבה הפציצו ישראל וארה"ב אתרי גרעין ומתקנים צבאיים מרכזיים באיראן. הסגירה של פברואר 2026 היא איפוא המהלך הקיצוני ביותר שנקטה טהרן מאז קום המשטר האסלאמי.

תקדים חלקי לנעשה היה "מלחמת המכליות" בשנות ה-80. מלחמת המכליות הייתה סדרת תקיפות צבאיות נגד ספינות מסחריות ומכליות נפט במפרץ הפרסי ובמצר הורמוז בין השנים 1981 ו-1988, כחלק ממלחמת איראן-עיראק. עיראק הייתה אחראית לכ-283 תקיפות ואיראן ביצעה כ-168 תקיפות. שלב מלחמת המכליות החל כאשר עיראק תקפה את מסוף הנפט ואת מכליות הנפט אצל אי ח'ארג האיראני בתחילת 1984.

בשנת 1984 הרחיבה עיראק את התקיפות לאזורי דרום המפרץ, בעיקר סביב אי ח'ארג. בתגובה החלה איראן לתקוף מכליות וספינות מסחריות, והעימות הפך למאבק דו-צדדי נגד תנועת הספנות. בשנת 1987 הסכימה ארצות הברית לרשום מכליות כוויתיות תחת דגל אמריקאי ולהגן עליהן במסגרת מבצע "רצון טוב", שבו ליוו ספינות מלחמה אמריקאיות שיירות מכליות דרך המפרץ.

ב-17 במאי 1987 נפגעה ספינת המלחמה האמריקאית USS Stark מטילים ששיגר מטוס קרב עיראקי, ו-37 מלחים אמריקאים נהרגו. כשנה לאחר מכן, ב-3 ביולי 1988, הפיל הצי האמריקאי בשגגה מטוס נוסעים איראני, ו-290 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו על סיפונו נהרגו.

הכלים שבהם משתמשת איראן היום (שישי) אינם שונים בתכלית מאלה שבהם השתמשה לפני 40 שנה. אז בארסנל של איראן היו בעיקר מוקשים ימיים, אך כיום היא שכללה אותו באמצעות כטב"מים. צינור הנפט הסעודי "מזרח-מערב", שאורכו 1,200 קילומטר, הוקם בשנות ה-80 בדיוק כדי לאפשר עקיפת מצר הורמוז בעת מלחמת המכליות, ועתה הוא נכנס שוב לפעולה.

ההשלכות הכלכליות של הסגירה הנוכחית חמורות הרבה יותר מכל תרחיש קודם. שליש מסחר הדשנים הבינלאומי נתקע בצד המפרצי, ושליש מייצור ההליום בעולם, שסגירתו מאיימת על ייצור שבבים ותעשיית הבינה המלאכותית, נחסם בקטר. ראש תחום הכלכלה בחברת Wood Mackenzie הזהיר כי "אם מצר הורמוז יישאר סגור עד סוף השנה, מחירי נפט מסוג ברנט עלולים להתקרב ל-200 דולר לחבית, תרחיש שיהפוך את זעזוע האנרגיה למשבר כלכלי עולמי".

על רקע זה מתנהל מאז שבועות ניסיון דיפלומטי עקשני. ב-8 באפריל 2026, במסגרת הפסקת אש שתווכה על ידי פקיסטן, הסכימה איראן לפתוח את המצר למעבר כלי שיט, בתנאי שיתואמו מראש עם הצבא שלה. אולם ההסכם לא החזיק מעמד. איראן השיגה מקור השפעה ומנוף לחץ חדש על הכלכלה העולמית, והיא ממש לא עומדת לוותר עליו.

בזמן שהמשא ומתן מתנהל, מצר הורמוז נותר סגור, ומדינות המפרץ פועלות במרץ למציאת נתיבים חלופיים. ממשלות ברחבי המפרץ משקיעות מיליארדי דולרים בצינורות נפט חדשים, מסדרונות רכבת ומרכזי אגירת אנרגיה, במטרה לעקוף את המעבר הימי שבימי שגרה עברו בו יותר מ-100 אוניות ביום עם כחמישית מאספקת האנרגיה העולמית.