מאז פתיחת המערכה מול איראן ב־28 בפברואר 2026, ראש הממשלה בנימין נתניהו מנהל מערכה תקשורתית רחבה מול הקהל הבינלאומי. הוא מתראיין לכלי תקשורת זרים, מקיים הצהרות באנגלית, מעביר מסרים ישירים לציבור האמריקאי והאיראני, ומסביר את יעדי ישראל בזירה הגרעינית, הצבאית והאזורית. אלא שבישראל גוברת הביקורת על הפער בין היקף הופעותיו בזירה הבינלאומית לבין הנגישות המוגבלת שניתנה לתקשורת המקומית לשאלות פתוחות ומעמיקות.
בימים הראשונים של המלחמה הסתפק נתניהו בעיקר בהצהרות מוקלטות ובהופעות מתוזמנות, בעוד כתבים ישראלים לא זכו למסגרת קבועה שבה יכלו להציב שאלות המשך על מטרות המלחמה, מחירה, משכה והשלכותיה על הציבור בישראל. רק ב־12 במרץ קיים ראש הממשלה מסיבת עיתונאים ראשונה מאז תחילת המערכה, שבה התייחס בהרחבה לאיום האיראני, למצב תוכנית הגרעין ולמסרים שהעבירה ישראל לציבור באיראן.
בהמשך, ב־19 במרץ, קיים נתניהו מסיבת עיתונאים נוספת שהוגדרה כמיועדת לתקשורת הבינלאומית. באותו אירוע התנהל חלק ניכר מן המענה באנגלית, והמסרים כוונו בעיקר החוצה: לוושינגטון, לבירות אירופה, למדינות המפרץ ולדעת הקהל העולמית. נתניהו ביקש להציג את המערכה כמלחמה שנועדה לבלום איום אסטרטגי מיידי, ולא כבחירה ישראלית להיגרר לעימות ממושך.
במסיבת העיתונאים ההיא הצהיר נתניהו כי לאחר כ־20 ימי לחימה איראן אינה מסוגלת עוד, לדבריו, להעשיר אורניום או לייצר טילים בליסטיים כפי שעשתה קודם לכן. זו הייתה אחת ההצהרות החדות ביותר שלו מאז תחילת המלחמה. הוא קשר בין הפגיעה במתקני הגרעין לבין הפגיעה בתעשיית הטילים, וטען כי ישראל וארצות הברית פגעו לא רק בתשתיות קיימות, אלא גם ביכולת האיראנית לשקם את האיום במהירות.
לצד ההצהרות על הישגים צבאיים, נתניהו הדגיש כי המערכה אינה מוגבלת לשאלה טכנית של מתקנים שהופצצו. מבחינתו, מדובר במאבק רחב יותר על עתיד האזור ועל מניעת יכולתה של איראן לבנות מחדש את כוח ההרתעה שלה. בדבריו חזר על הטענה כי איראן התקדמה לעבר חסינות מבצעית, וכי ללא פעולה צבאית משמעותית היא הייתה מגיעה לנקודה שבה קשה בהרבה לפגוע בתוכנית הגרעין שלה.
אלא שבזמן שהמסרים הללו הועברו בהרחבה לעולם, בישראל נשאלת שאלה אחרת: מדוע דווקא הציבור שנושא במחיר הישיר של המלחמה אינו מקבל גישה רחבה יותר לשאלות פתוחות? משפחות החיילים, תושבי הצפון, בעלי עסקים, נוסעים שנתקעו בגלל שיבושי תעופה, אזרחים החיים תחת איום טילים וכטב״מים וכל מי שנדרש להתמודד עם ההשלכות הכלכליות והביטחוניות של המערכה, מצפים להסברים מפורטים לא רק בהצהרות מוכנות מראש.
הפער הזה בולט במיוחד משום שנתניהו דווקא מקדיש זמן רב להסברה הבינלאומית. הוא העניק ראיונות לערוצים אמריקאיים, הופיע בתוכניות מרכזיות, הסביר את הקו הישראלי לצופים בארצות הברית, והתייחס שוב ושוב לשיתוף הפעולה עם הנשיא דונלד טראמפ. באחד הראיונות הבהיר כי אינו קובע לוח זמנים רשמי לסיום הלחימה, אך טען שהמלחמה לא תימשך שנים. בהמשך חזר על כך שהמערכה השיגה הישגים גדולים, אך טרם הסתיימה.
בראיון ששודר אתמול בתוכנית 60 דקות, הוסיף נתניהו נדבך משמעותי לתמונת המצב. הוא אמר כי המלחמה מול איראן אינה הסתיימה כל עוד בידי טהרן נותר אורניום מועשר, והבהיר כי החומר הזה חייב לצאת מאיראן. כשנשאל על הדרך לעשות זאת, לא שלל אפשרות של פעולה פיזית. בכך סימן נתניהו כי גם לאחר הפגיעה במתקנים, ישראל רואה במלאי החומר המועשר סוגיה פתוחה ומסוכנת.
המשמעות של הדברים ברורה: מבחינת נתניהו, מטרות המלחמה אינן מסתיימות בהרס מתקנים או בפגיעה ביכולות טילים. המבחן האמיתי הוא מניעת שיקום. כל עוד איראן מחזיקה בידע, בחומר מועשר, ברשתות הנדסיות וביכולת להסוות פעילות גרעינית, ישראל תמשיך לראות בה איום אסטרטגי. זו הסיבה שנתניהו מציג את הוצאת האורניום המועשר מאיראן כאחד התנאים המרכזיים לסיום אמיתי של המערכה.
במקביל, נתניהו שב וטען כי המערכה מול איראן יוצרת תנאים לשינוי עמוק יותר במזרח התיכון. הוא דיבר על סדקים בהנהגה האיראנית, על היחלשות חיזבאללה ועל שינוי אפשרי במעמדה של ישראל באזור. לדבריו, הפגיעה בציר האיראני אינה רק הישג צבאי, אלא מהלך שיכול לעצב מחדש את מאזן הכוחות האזורי. עם זאת, הוא נזהר מלומר שישראל היא זו שתפיל את המשטר בטהרן, והדגיש כי הכרעת העניין נתונה בידי העם האיראני.
בחזית הצפונית, נתניהו התייחס גם לשחיקת כוחו של חיזבאללה. לפי דיווחים שונים, הוא העריך בשיחות עם גורמים צבאיים כי הארגון איבד חלק ניכר מיכולות האש שלו מאז תחילת המערכה הרחבה. גם כאן מדובר במסר שמשרת את הקו האסטרטגי של ראש הממשלה: ישראל אינה מנהלת רק מלחמה מול איראן עצמה, אלא מול מערכת שלמה של שלוחות, תשתיות, טילים, כטב״מים ומפקדות הפועלות מטהרן ועד לבנון.
אחת הסוגיות הכלכליות והאסטרטגיות שנתניהו העלה במהלך המערכה נוגעת למיצרי הורמוז ולתלות העולמית בנתיבי אנרגיה רגישים. לדבריו, עקיפת צוואר הבקבוק של הורמוז באמצעות צינורות נפט וגז מערבה יכולה להיות רכיב משמעותי ביציבות אזורית ובביטחון האנרגטי של המערב. המסר הזה נועד לחבר בין המלחמה הצבאית לבין אינטרסים כלכליים רחבים יותר של ארצות הברית, אירופה ומדינות המפרץ.
הבעיה מבחינת נתניהו היא שבזמן שהמסרים האסטרטגיים ברורים ומלוטשים כלפי חוץ, בישראל עצמה נותר חלל תקשורתי. שאלות רבות עדיין דורשות תשובות: מהו היעד המדויק לסיום המערכה, האם ישראל מוכנה להסדרה חלקית, מה ייחשב הצלחה, מה המחיר הכלכלי הצפוי, כיצד נערכים לשיקום הצפון, ומהי רמת הסיכון להתרחבות המלחמה לזירות נוספות. אלה שאלות שמעסיקות את הציבור הישראלי לא פחות מהקהל האמריקאי.
במדינות דמוקרטיות, במיוחד בזמן מלחמה, מסיבת עיתונאים פתוחה אינה רק אירוע תקשורתי. היא כלי של אחריותיות. היא מאפשרת לעיתונאים לחדד סתירות, לשאול על כשלים, לבקש לוחות זמנים, להציף מחיר אזרחי ולבדוק האם המסרים הממשלתיים עומדים במבחן המציאות. הצהרה מוקלטת או ראיון ידידותי בחו״ל אינם תחליף מלא למפגש כזה מול התקשורת המקומית.
מנגד, בסביבת ראש הממשלה עשויים לטעון כי בשעת מלחמה יש חשיבות עליונה לשליטה במסרים. כאשר כל מילה של ראש הממשלה נקלטת גם בטהרן, בביירות, בוושינגטון ובשווקים הבינלאומיים, כל תשובה לא מדויקת עלולה להפוך לכותרת, לאיום או לאיתות לא רצוי. לכן, מבחינת לשכת ראש הממשלה, העדפה של הצהרות מסודרות וראיונות מתוכננים עשויה להיתפס ככלי לניהול סיכונים ולא כבריחה משאלות.
אלא שהטיעון הזה אינו מבטל את הצורך בשקיפות כלפי הציבור הישראלי. דווקא משום שמדובר במלחמה רחבה, מורכבת ומתמשכת, נדרשת מסגרת סדירה שבה ראש הממשלה מתייצב מול שאלות קשות. הציבור אינו מצפה לקבל פרטים מבצעיים מסווגים, אך הוא כן מצפה להבין לאן המדינה הולכת, מה הערכת המצב, אילו יעדים הושגו, אילו יעדים עדיין פתוחים ומה המחירים שישראל מתכוננת לשלם.
העימות מול איראן מתנהל גם בזירה התודעתית. נתניהו מבין היטב את החשיבות של דעת הקהל האמריקאית, במיוחד כאשר הנשיא טראמפ הוא השותף המרכזי למערכה. התמיכה בארצות הברית קריטית להמשך חופש הפעולה הישראלי, לאספקת חימושים, לגיבוי דיפלומטי ולניהול משבר האנרגיה העולמי. לכן, ההשקעה בתקשורת האמריקאית אינה מקרית. היא חלק בלתי נפרד מניהול המלחמה.
עם זאת, הקהל הישראלי אינו יכול להיות קהל משני. הוא זה שחי תחת אזעקות, מגויס למילואים, מתמודד עם שיבושים כלכליים ונדרש לתת אמון בהנהגה. כאשר נתניהו מדבר שוב ושוב לעולם אך ממעט לאפשר לעיתונאים ישראלים להציב לו שאלות פתוחות, נוצרת תחושה של פער בין ההסברה החיצונית לבין החובה הפנימית לתת דין וחשבון.
בחלוף יותר מחודשיים מתחילת המערכה, הדפוס כבר ברור: נתניהו בוחר לנהל את רוב ההסברה המשמעותית שלו דרך ערוצים בינלאומיים, מסיבות עיתונאים לתקשורת זרה, הצהרות מתוזמנות וראיונות מחוץ לישראל. בישראל מתקיימות הצהרות ותגובות, אך לא באותה תדירות ולא באותה רמת אינטראקציה ישירה עם עיתונאים מקומיים.
הדבר אינו שולל את חשיבות ההסברה הבינלאומית. להפך, במלחמה מול איראן יש לה חשיבות עצומה. אבל לצד הצורך לשכנע את העולם, ראש הממשלה נדרש לשכנע גם את הציבור הישראלי. לא בסיסמאות, לא רק בהצהרות ניצחון, אלא גם בתשובות לשאלות קשות: מה עוד נדרש להשיג, כמה זמן זה עלול להימשך, מה הסיכון להסלמה, ומה יקרה אם איראן תסרב להוציא את האורניום המועשר משטחה.
הפער הזה צפוי ללוות את נתניהו כל עוד המערכה נמשכת. ככל שהלחימה מתארכת, כך גובר הצורך בהסברים מפורטים יותר. ככל שהיעדים מתרחבים, כך גדלה הדרישה לחדד אותם. וככל שנתניהו מציג לעולם תמונת ניצחון, כך הציבור בישראל ירצה לדעת האם התמונה הזו מבוססת על מציאות יציבה או על הישגים שעדיין עלולים להתערער.
נכון לעכשיו, נתניהו ממשיך להציג קו ברור: איראן נפגעה קשות, אך האיום לא הוסר לחלוטין; המלחמה השיגה הישגים גדולים, אך טרם הסתיימה; והאורניום המועשר חייב לצאת מאיראן, בהסכמה או בדרך אחרת. אלה מסרים כבדי משקל, אך דווקא משום כך הם מחייבים גם מסגרת ישראלית פתוחה יותר לשאלות.
בסופו של דבר, לא רק איראן והעולם בוחנים את נתניהו. גם הציבור הישראלי בוחן אותו. במלחמה שבה ההחלטות מתקבלות בלילות, ההשלכות נמשכות חודשים והמחירים מורגשים בכל בית, הסברה לחו״ל היא הכרחית, אך אינה מספיקה. ראש הממשלה יכול להמשיך לדבר לעולם, אבל במקביל הוא יידרש לדבר יותר גם אל הציבור הישראלי, ובעיקר להשיב לשאלותיו.
