רחפני הנפץ שמפעיל חיזבאללה בגבול הצפון הפכו בתקופה האחרונה לאחד האיומים המטרידים ביותר על כוחות צה"ל הפועלים בדרום לבנון ולאורך קו הגבול. לא מדובר עוד ברחפן תצפית פשוט, ולא בעוד כלי מאולתר שמטרתו להטריד או לצלם. מדובר בהתפתחות מבצעית משמעותית: רחפני FPV נושאי חומר נפץ, שחלקם מופעלים באמצעות סיב אופטי, ומאפשרים למפעיל לשלוט ברחפן בזמן אמת עד רגע הפגיעה.
המשמעות היא שחיזבאללה אימץ יכולת שכבר הוכיחה את עצמה במלחמה באוקראינה, והעביר אותה לזירה הצפונית מול ישראל. זו אינה טכנולוגיה דמיונית או נשק יקר במיוחד, אלא להפך. מדובר בשילוב בין רכיבים אזרחיים זמינים, ידע טכני, מטען נפץ קטן, מצלמה, מפעיל מיומן וסיב אופטי דק מאוד. השילוב הזה יוצר כלי תקיפה מדויק, זול יחסית, קשה לשיבוש, ובעיקר מסוכן מאוד לכוחות הנמצאים בשטח פתוח, בצירים, בעמדות, בכלי רכב ובזירות פינוי.
החידוש המרכזי אינו עצם קיומו של רחפן נפץ. רחפנים חמושים מוכרים כבר שנים, וגם חיזבאללה הפעיל בעבר כטב"מים ורחפנים מסוגים שונים. החידוש הוא אופן ההפעלה. רחפן רגיל נשלט באמצעות תקשורת רדיו. כאשר הוא מתקרב לאזור שבו מופעלות מערכות לוחמה אלקטרונית, ניתן לשבש את הקשר בינו לבין המפעיל, לפגוע בשידור הווידאו, לנתק את השליטה או לגרום לו להתרסק. רחפן שמופעל באמצעות סיב אופטי פועל אחרת לגמרי. הוא מחובר למפעיל באמצעות כבל דק מאוד, שנפרס מאחוריו בזמן הטיסה. דרך הכבל עוברים גם פקודות ההיגוי וגם שידור התמונה החיה מהמצלמה הקדמית. לכן, מערכות שיבוש רגילות, שמיועדות לפגוע בתקשורת אלחוטית, מתקשות מאוד להתמודד איתו.
זו הסיבה שהאיום הזה מדאיג את צה"ל. רחפן כזה אינו חייב לשדר החוצה אות רדיו משמעותי. הוא אינו תלוי בהכרח ב־GPS. הוא אינו זקוק לערוץ אלחוטי פתוח בין המפעיל לבין הכלי. כל עוד הסיב נשאר שלם, המפעיל יכול לראות את המטרה, לתקן מסלול, לעקוף מכשולים, לבחור נקודת פגיעה ולהוביל את הרחפן אל היעד בדיוק גבוה.
רחפן FPV הוא למעשה רחפן שמוטס מנקודת מבטו של הכלי עצמו. המפעיל רואה את מה שהרחפן רואה, לרוב באמצעות משקפי תצוגה או מסך, ומנווט אותו כאילו הוא נמצא בתוכו. כאשר מחברים לרחפן כזה מטען נפץ, הוא הופך לחימוש משוטט קצר טווח. בניגוד לרקטה שנורית לעבר אזור כללי, כאן יש אדם שמכוון את הכלי עד רגע הפגיעה. הוא יכול לפגוע בדלת של מבנה, בחלון, ברכב בתנועה, בקבוצת חיילים, בעמדה, בחייל שמנסה לתפוס מחסה או בכוח חילוץ שמגיע לזירה.
הסכנה גדולה במיוחד משום שהרחפן קטן, נמוך ומהיר יחסית. הוא יכול לטוס קרוב לקרקע, לעבור בין עצים ומבנים, לנצל את תוואי השטח ההררי של דרום לבנון ולהופיע בתוך זמן קצר מאוד מעל כוח או כלי רכב. לעיתים מרגע הזיהוי ועד הפגיעה חולפות שניות בודדות. זה אינו איום שמגיע בהכרח מגובה רב או מטווח רחוק, אלא כזה שמגיע בשקט יחסי, בגובה נמוך, ומכוון ישירות אל המטרה.
חיזבאללה מבין היטב את היתרון הזה. הארגון אינו זקוק לטיל מדויק יקר כדי לפגוע בכוח קטן או ברכב משוריין. הוא יכול להשתמש ברחפן זול בהרבה, לשגר אותו מנקודה מוסתרת, להפעיל אותו בטווחים של כמה קילומטרים, ולנסות לפגוע במטרות בעלות ערך מבצעי. גם אם חלק מהרחפנים נופלים, מסתבכים או מושמדים, העלות הנמוכה יחסית מאפשרת להמשיך לנסות. עבור ארגון טרור, זו משוואה משתלמת: כלי זול יחסית מול פוטנציאל לגרימת נפגעים, שיבוש פעילות צבאית ופגיעה בתודעה הציבורית.
המודל הזה נלקח כמעט ישירות מהמלחמה באוקראינה. שם הפכו רחפני ה־FPV לאחד מסמלי הלחימה החדשה. בתחילת המלחמה שימשו רחפנים בעיקר לתצפית, תיקון אש וסיוע לכוחות ארטילריה. בהמשך החלו שני הצדדים לחמש אותם במטענים קטנים ולהפעיל אותם ככלי תקיפה. ככל שמערכות הלוחמה האלקטרונית השתפרו, רחפנים רגילים החלו ליפול, לאבד קשר או להחטיא מטרות. בתגובה לכך הופיע הפתרון של סיב אופטי. במקום לשלוח פקודות באוויר, מחברים את הרחפן בכבל דק אל המפעיל. כך עוקפים את מרבית מערכות השיבוש.
באוקראינה הוכח כי רחפני סיב יכולים לפגוע בטנקים, נגמ"שים, כלי רכב לוגיסטיים, עמדות, חיילים בתעלות וצירי אספקה. הם שינו את ההתנהלות בשטח. כוחות נאלצו למגן כלי רכב בכלובים, ברשתות ובפתרונות מאולתרים. תנועה בשטח פתוח הפכה למסוכנת. חיילים למדו שאסור להישאר זמן רב באותו מקום, שאסור להתקבץ סביב כלי רכב פגוע, ושכל כוח שמגיע לפנות נפגעים עלול להפוך בעצמו למטרה. אלו בדיוק הלקחים שחיזבאללה מנסה ליישם כעת מול ישראל.
הזירה הלבנונית מתאימה מאוד לאיום הזה. המרחקים בדרום לבנון קצרים יחסית. השטח הררי, מיוער ומורכב. יש כפרים, מבנים נטושים, ואדיות, מדרונות וצירי תנועה שמאפשרים הסתרה. מפעיל מיומן יכול לשגר רחפן מנקודה מוגנת, להטיס אותו בגובה נמוך ולנסות להגיע אל כוח צה"ל לפני שהוא מזוהה. כאשר הרחפן מחובר בסיב אופטי, קשה יותר לאתר את מקור ההפעלה באמצעות זיהוי שידורי רדיו. הדבר אינו הופך את המפעיל לבלתי נראה, אך מקשה על סגירת מעגל מהירה.
כאן נמצאת אחת הבעיות המרכזיות מבחינת צה"ל. במשך שנים נבנה חלק גדול מהמענה נגד רחפנים סביב גילוי ושיבוש. אם הרחפן משדר, אפשר לנסות לאתר את השידור. אם הוא נשלט בתדרי רדיו, אפשר לנסות לשבש אותם. אם הוא מסתמך על ניווט לווייני, אפשר לפגוע ביכולת הניווט שלו. אבל רחפן סיב אופטי מצמצם מאוד את נקודות החולשה האלה. הוא מחייב מענה אחר: גילוי חזותי, גילוי תרמי, מכ"מים מותאמים למטרות קטנות, ירי מדויק, מערכות לייזר, מיגון פיזי, רשתות, כלובי הגנה ושינוי נהלים מבצעיים.
כלומר, לא מספיק להציב מערכת שיבוש ולסמוך עליה. צריך לבנות שכבות הגנה. השכבה הראשונה היא מודיעין וזיהוי נקודות שיגור. השכבה השנייה היא גילוי מוקדם של הרחפן עצמו. השכבה השלישית היא יירוט פיזי. השכבה הרביעית היא מיגון הכוח במקרה שהרחפן חודר. השכבה החמישית היא שינוי התנהלות: פחות התקבצות, פחות חשיפה, יותר פיזור, יותר מחסות, ונהלים קפדניים יותר בפינוי נפגעים ובתנועה בצירים מאוימים.
אחד התרחישים המסוכנים ביותר הוא פגיעה כפולה. רחפן ראשון פוגע בכוח או בכלי רכב. לאחר מכן, כאשר חיילים מתקרבים לטפל בנפגעים או כאשר מגיע כוח חילוץ, משוגר רחפן נוסף לעבר הזירה. זו טקטיקה מוכרת משדות קרב אחרים. היא מיועדת להגדיל את מספר הנפגעים, לעכב חילוץ, ליצור לחץ פסיכולוגי ולשבש את תפקוד הכוח. כאשר מדובר ברחפן מדויק שמופעל בזמן אמת, האיום על כוחות רפואה, חילוץ ופינוי הופך משמעותי במיוחד.
מבחינת חיזבאללה, מדובר גם בכלי תודעתי. פגיעה ברחפן קטן בכוח צבאי מתקדם משרתת את הנרטיב של הארגון. היא מאפשרת לו להציג את עצמו כמי שמצליח לעקוף טכנולוגיות ישראליות מתקדמות באמצעות פתרונות פשוטים. מעבר לנזק הפיזי, יש כאן ניסיון ליצור תחושת פגיעות מתמשכת. חיילים שנמצאים בשטח צריכים לדעת שכל זמזום קטן, כל תנועה בשמיים וכל נקודה נמוכה באופק עלולים להיות איום ממשי.
עם זאת, חשוב לא להפוך את הרחפן הזה לכלי בלתי מנוצח. יש לו מגבלות ברורות. הסיב האופטי עלול להיקרע. הוא יכול להסתבך בעצים, בקווי חשמל, במבנים, בגדרות או בתוואי שטח מורכב. ככל שהטווח גדול יותר, כך גדלים המשקל והסיכון לתקלות. הסליל שמחובר לרחפן מוסיף משקל ופוגע לעיתים במשך הטיסה, בכושר התמרון או בכמות חומר הנפץ שניתן לשאת. גם מזג אוויר, רוח, גשם ותנאי ראות יכולים להשפיע. בנוסף, הפעלה יעילה דורשת מפעיל מיומן, הכנה מוקדמת והבנה טובה של השטח.
אבל בשדה הקרב, כלי לא צריך להיות מושלם כדי להיות מסוכן. הוא צריך להיות מספיק טוב, מספיק זול ומספיק זמין. רחפני הסיב עומדים בשלושת התנאים האלה. הם אינם מחליפים טילים, רקטות או טילי נ"ט, אך הם מוסיפים שכבה טקטית חדשה. חיזבאללה יכול להשתמש בהם לצד ירי רקטי, ירי נ"ט, כטב"מים רגילים, מארבים ומטענים. כך נוצר עומס על מערכות ההגנה ועל הכוחות בשטח. צה"ל נדרש להתמודד במקביל עם איומים בגבהים שונים, בטווחים שונים ובחתימות שונות.
ההשוואה למלחמה באוקראינה חשובה במיוחד משום שהיא מצביעה על תהליך רחב יותר. שדה הקרב המודרני הופך צפוף ברחפנים. לא רק צבאות גדולים מחזיקים יכולות אוויריות. גם ארגונים לא מדינתיים יכולים לרכוש רחפנים, לשנות אותם, לחמש אותם ולהפעיל אותם ביעילות. בעבר נדרש מערך אווירי יקר כדי לתקוף מהשמיים. היום חוליה קטנה יכולה לשגר רחפן קטן ולפגוע במטרה ממוגנת יחסית. זה שינוי עמוק בתפיסת הכוח.
המלחמה באוקראינה גם הראתה שהרחפן אינו רק נשק התקפי. הוא משנה את כל ההתנהלות המבצעית. כוחות מסתירים כלי רכב מתחת לרשתות. טנקים מקבלים גגות מיגון מאולתרים. חיילים נעים בקבוצות קטנות יותר. עמדות נבנות עם כיסויים עליונים. תעלות מקבלות רשתות. צירי תנועה משתנים. פינוי פצועים נעשה בזהירות גדולה יותר. כל פעולה פשוטה הופכת למורכבת יותר כאשר יש עין מעופפת מעל הראש, ועוד יותר כאשר אותה עין נושאת חומר נפץ ומכוונת בידי מפעיל.
בישראל מבינים כעת שהאיום הזה אינו נקודתי. אם חיזבאללה מצליח להפעיל רחפני סיב בדרום לבנון ובסמוך לגבול, סביר להניח שהוא ינסה לשפר את הטווח, את איכות המצלמות, את כושר הנשיאה, את דיוק הפגיעה ואת שיטות ההפעלה. כמו כל אמצעי לחימה יעיל, גם כאן תתפתח תחרות. צד אחד יפתח שיטות תקיפה, הצד השני יפתח שיטות הגנה, ואז יגיעו גרסאות משופרות. זהו מרוץ חימוש מהיר, זול יחסית ומסוכן מאוד.
המענה הישראלי יצטרך להיות רחב. בתחום הטכנולוגי, נדרשות מערכות גילוי שמסוגלות לזהות מטרות קטנות ונמוכות גם כאשר הן אינן משדרות. בתחום ההגנה האקטיבית, נדרשים אמצעים שיכולים ליירט רחפן קטן במהירות ובעלות נמוכה. לא הגיוני ליירט רחפן של כמה מאות דולרים באמצעי שעולה עשרות אלפי דולרים בכל פעם. לכן מערכות לייזר, תותחים מדויקים, תחמושת ייעודית ואמצעים קינטיים קצרים עשויים להפוך חשובים יותר. בתחום ההגנה הפסיבית, יש צורך במיגון פיזי יעיל לכלי רכב, לעמדות, למתחמי שהייה ולנקודות פינוי.
אבל הטכנולוגיה לבדה לא תספיק. נדרש שינוי תרבותי בשטח. חיילים ומפקדים צריכים להתייחס לרחפן קטן כמו לאיום קטלני, לא כמו להפרעה. שהייה גלויה, התקבצות סביב רכב, תנועה איטית בציר חשוף, עצירה ממושכת במקום קבוע או פינוי לא ממוגן עלולים להפוך להזדמנות עבור מפעיל רחפן. המשמעת המבצעית צריכה להתעדכן בהתאם לאיום.
גם ברמת ההיערכות הלאומית, ההתפתחות הזו צריכה להדליק נורה אדומה. אם רחפני FPV עם סיב אופטי הופכים לזמינים יותר, הם עלולים להופיע לא רק בידי חיזבאללה אלא גם בזירות נוספות. ארגוני טרור לומדים זה מזה. ידע עובר במהירות. סרטוני הפעלה, רכיבים, תוכנות, שיטות בנייה וטכניקות טיסה מופצים ברשתות ובערוצים סגורים. מה שנראה אתמול כמו יכולת של צבא במלחמה באירופה, יכול להופיע מחר בידי ארגון טרור במזרח התיכון.
עבור צה"ל, מדובר באתגר מורכב במיוחד משום שהוא פועל מול אויב שמנסה לגרור אותו לשחיקה. רחפן קטן אינו צריך להכריע מערכה. הוא צריך לפגוע, לעכב, להפחיד, לשבש ולהכריח את הכוח להשקיע משאבים רבים בהתגוננות. אם כל תנועה של כוח דורשת מיגון נוסף, תצפיות נוספות, אמצעי יירוט נוספים ונהלים מסורבלים יותר, האויב השיג הישג טקטי גם בלי להשתלט על שטח.
עם זאת, לישראל יש יתרונות משמעותיים. לצה"ל יש יכולות מודיעין, תעשיות ביטחוניות, ניסיון מבצעי, יכולת למידה מהירה ומערכות פיתוח מתקדמות. כאשר איום מזוהה ומוגדר נכון, ישראל יודעת בדרך כלל לפתח נגדו שכבות מענה. השאלה היא קצב ההתאמה. ברחפנים, ובמיוחד ברחפני סיב, קצב השינוי מהיר מאוד. זה אינו פרויקט של עשור. זו תחרות של חודשים ולעיתים של שבועות.
הלקח המרכזי מאוקראינה הוא שמי שמזלזל ברחפנים משלם מחיר. בתחילה הם נראו כאמצעי עזר. אחר כך הפכו לכלי תקיפה. בהמשך הם שינו את צורת הלחימה. היום כבר ברור שרחפנים קטנים יכולים להשפיע על מערכה שלמה, במיוחד כאשר הם מופעלים בכמויות, בדיוק גבוה ובעלות נמוכה. חיזבאללה מבין זאת, ולכן הוא משקיע ביכולת הזו.
רחפן הסיב אינו הנשק שיכריע לבדו את המערכה בצפון, אבל הוא מסמן שינוי. הוא מוכיח שחיזבאללה אינו מסתפק ברקטות ובטילי נ"ט, אלא מחפש כלים גמישים יותר, מדויקים יותר וקשים יותר לשיבוש. הוא גם מוכיח שהגבול בין טכנולוגיה אזרחית לטכנולוגיה צבאית הולך ומיטשטש. רחפן שנולד כצעצוע, ככלי צילום או ככלי ספורטיבי, הופך בתוך זמן קצר לאמצעי לחימה קטלני.
בסופו של דבר, האיום של רחפני הסיב מחייב את ישראל להסתכל אחרת על שדה הקרב. לא רק טילים ארוכי טווח, לא רק מערכי רקטות, לא רק חדירות קרקעיות ולא רק כטב"מים גדולים. האיום יכול להגיע גם בגובה של כמה מטרים, במהירות גבוהה, עם מצלמה קטנה, מטען נפץ וכבל דק שכמעט אי אפשר לראות. מול איום כזה, העליונות הטכנולוגית אינה נמדדת רק במטוסים, במערכות הגנה או במודיעין אסטרטגי. היא נמדדת ביכולת לזהות במהירות שינוי קטן לכאורה, להבין שהוא משנה את כללי המשחק, ולהתאים אליו את השטח לפני שהמחיר עולה.
רחפני הסיב של חיזבאללה הם לכן הרבה יותר מאמצעי לחימה חדש. הם סימן לעידן חדש בלחימה בגבול הצפון. עידן שבו נשק זול, זמין ומדויק יכול לאתגר צבא מתקדם. עידן שבו לקחים מאוקראינה מגיעים במהירות ללבנון. עידן שבו כל כוח בשטח חייב להניח שהשמיים הנמוכים מעליו אינם ריקים.
