ישראל וארצות הברית נערכות בימים האחרונים לאפשרות ממשית של חידוש הלחימה מול איראן, לאחר תקופה קצרה של הפסקת אש מתוחה שלא הצליחה להביא לפריצת דרך מדינית. במוקד המתיחות עומדים המשך המשבר סביב מצר הורמוז, סוגיית האורניום המועשר, שיקום יכולות צבאיות איראניות, איומים ישירים מצד טהרן והערכות בישראל כי ייתכן שיהיה צורך בסבב תקיפות נוסף כדי להשלים יעדים שלא הושגו במלואם בשני הסבבים הקודמים.
הימים הקרובים, מסוף השבוע ועד אמצע השבוע הבא, נתפסים במערכת המדינית והביטחונית כחלון רגיש במיוחד. לא מדובר בהכרח במועד ודאי לחידוש התקיפות, אך מדובר בתקופה שבה כמה תהליכים מגיעים לנקודת לחץ: המגעים המדיניים תקועים, איראן אינה ממהרת לוותר על נכסי המיקוח שלה, ארצות הברית מנסה להחזיר את חופש השיט במפרץ, וישראל מאותתת כי מבחינתה המערכה מול איראן רחוקה מסיום.
בישראל מעריכים כי איראן ספגה מכות קשות בשני סבבי התקיפה המשמעותיים, אך לא איבדה את היכולת לשקם חלק מהמערכים שנפגעו. החשש המרכזי הוא שטהרן מנצלת את הפסקת האש כדי לפזר נכסים, לתקן מערכות, להעביר ציוד רגיש, לשקם מערכי טילים וכטב״מים ולהחזיר לעצמה חלק מיכולת ההרתעה שנפגעה. מבחינת ישראל, הפסקת אש שאינה מלווה בהסכם ברור על הגרעין, הטילים והשלוחות עלולה להפוך להפוגה שמשרתת דווקא את איראן.
שר הביטחון ישראל כ״ץ השמיע בימים האחרונים מסר תקיף שלפיו ייתכן שישראל תידרש לפעול שוב כדי להשלים את מטרות המערכה. דבריו משקפים קו ברור במערכת הביטחון: התקיפות הקודמות אולי עיכבו את איראן ופגעו בה, אך אם לא יטופלו סוגיות הליבה, ובראשן הגרעין והטילים, האיום יחזור בתוך זמן קצר. מבחינת ישראל, חידוש הלחימה אינו מוצג כבחירה רצויה, אלא כאפשרות שעלולה להפוך להכרחית אם איראן תמשיך לסרב לוויתורים מהותיים.
בארצות הברית נשקלות במקביל כמה אפשרויות פעולה. הממשל האמריקני ממשיך להציג את הלחץ הצבאי והכלכלי כאמצעי להבאת איראן לעסקה רחבה יותר, אך אינו שולל חזרה לתקיפות. הנשיא דונלד טראמפ קיבל בימים האחרונים תדרוכים צבאיים על חלופות פעולה חדשות, ובמערכת הביטחון האמריקנית נערכים גם לתרחיש שבו יהיה צורך להפעיל כוח כדי לפתוח מחדש את מצר הורמוז או כדי ללחוץ על איראן לוותר על מלאי האורניום המועשר.
אחת הסוגיות הרגישות ביותר היא מלאי האורניום המועשר ברמה גבוהה. גורמים ביטחוניים בישראל מזהירים כי אם מלאי כזה יישאר בידי איראן, גם לאחר התקיפות הקודמות, יהיה קשה להגדיר את המערכה כהצלחה מלאה. מבחינתם, פגיעה במתקנים ובמערכי הגנה אינה מספיקה אם החומר המועשר עצמו נותר זמין, מוסתר או ניתן להעברה. לכן, אחת ממטרות הסבב הבא, אם יתרחש, עשויה להיות לא רק פגיעה במתקנים, אלא גם כפיית מנגנון שיבטיח הוצאת החומר המועשר או נטרולו.
כאן נמצאת אחת הדילמות המרכזיות של ישראל וארצות הברית. תקיפה אווירית יכולה להרוס מתקנים, לפגוע במערכות, לחסל מפקדים ולשבש שרשראות פיקוד. היא יכולה לעכב תוכנית גרעין, לפגוע במערך טילים ולהחליש יכולת התקפית. אך קשה הרבה יותר להבטיח באמצעות תקיפות בלבד שלאיראן לא נותרו חומרים, ידע, מתקנים חלופיים או יכולת שיקום. לכן אנשי ביטחון נוטים לדבר על עיכוב, שחיקה והרתעה, ולא על חיסול מוחלט של האיום.
מטרת המלחמה, אם תתחדש, עשויה להתחלק לחמישה יעדים מרכזיים. הראשון הוא מניעת התקדמות איראנית לגרעין צבאי או יכולת סף גרעינית מסוכנת. השני הוא פגיעה במערך הטילים הבליסטיים שמאיים על ישראל, על בסיסים אמריקניים ועל מדינות האזור. השלישי הוא פגיעה במערך הכטב״מים, שהפך בשנים האחרונות לכלי מרכזי באסטרטגיה האיראנית. הרביעי הוא פגיעה במשמרות המהפכה ובמערכי הפיקוד שמנהלים את השלוחות באזור. החמישי הוא פתיחת מצר הורמוז והחזרת חופש השיט, שהוא אינטרס אמריקני, מערבי ומפרצי מובהק.
מצר הורמוז הוא כיום לא רק נתיב ימי, אלא מוקד אסטרטגי שמחזיק את כל המשבר. דרך המצר עוברים חלק משמעותי מהנפט והגז בעולם, וסגירתו או שיבושו משפיעים מיד על מחירי האנרגיה, על הכלכלה העולמית ועל הלחץ הפוליטי בתוך ארצות הברית. איראן מבינה זאת היטב ולכן משתמשת במצר כנכס מיקוח. מבחינת טהרן, השליטה בפועל על המעבר מאפשרת לה ללחוץ על וושינגטון גם בלי לשגר טילים לעבר ישראל או בסיסים אמריקניים.
מבחינת טראמפ, המשך סגירת המצר הוא בעיה כפולה. הוא פוגע בכלכלה, מעלה את מחירי הדלק ומחליש את המסר של שליטה אמריקנית במזרח התיכון. מנגד, פעולה צבאית לפתיחת המצר עלולה להוביל לעימות ישיר רחב יותר מול איראן, לפגיעה בכלי שיט אמריקניים ולתגובה נגד בסיסים אמריקניים במפרץ. לכן וושינגטון מנסה בשלב זה לשלב לחץ צבאי, מצור, בניית קואליציה ימית וניסיון להשיג הסכמה בינלאומית רחבה יותר.
איראן, מצידה, מנסה לשדר כי היא אינה נכנעת. בכירי משמרות המהפכה מאיימים כי חידוש תקיפה אמריקנית ייענה בתגובה ארוכה וכואבת נגד יעדים אמריקניים באזור. האיום אינו מקרי. טהרן מבקשת להבהיר כי גם אם נפגעה, היא עדיין מסוגלת לפגוע בבסיסים, בספינות, בתשתיות אנרגיה ובשלוחות אמריקניות במרחב. המטרה היא להעלות את מחיר הפעולה האמריקנית עד לרמה שתגרום לוושינגטון להעדיף עסקה חלקית על פני סבב מלחמה נוסף.
בישראל מתייחסים לאיומים האלה ברצינות, אך גם מעריכים שאיראן נמצאת בעמדת חולשה יחסית לעומת תחילת המערכה. הפגיעות שספגה בתשתיות צבאיות, במערכי פיקוד, במערכות הגנה וביכולת ההרתעה יצרו חלון שבו ניתן אולי להעמיק את ההישגים. זו הסיבה שבחלק מההערכות בישראל נטען כי דווקא עכשיו יש יתרון לתקיפה נוספת: איראן עדיין מתאוששת, מערכותיה אינן במלוא הכשירות, והלחץ הפנימי והכלכלי עליה גבוה.
מנגד, יש גם גישה זהירה יותר במערכת הביטחונית. לפי גישה זו, סבב נוסף עלול לגרור תגובה איראנית רחבה יותר מהסבבים הקודמים, במיוחד אם טהרן תרגיש שהמשטר עצמו נמצא תחת איום. איראן יכולה להגיב ישירות באמצעות טילים וכטב״מים, אך גם להפעיל את חיזבאללה, מיליציות בעיראק, החות׳ים בתימן וגורמים נוספים. במצב כזה, ישראל עלולה למצוא עצמה במערכה רב־זירתית, בזמן שארצות הברית מתמודדת עם לחץ על בסיסיה ועם שיבוש נתיבי האנרגיה.
הזירה הלבנונית היא מרכיב חשוב בחישוב הזה. חיזבאללה, שפועל כחלק מרכזי מהציר האיראני, בוחן בימים האחרונים את גבולות הפסקת האש מול ישראל. שיגור רחפן נפץ לצפון הארץ, אם משתלב במגמה רחבה יותר של הפרות, עשוי להיתפס בירושלים לא רק כאירוע לבנוני נקודתי, אלא כחלק ממאמץ איראני לבדוק את סבלנותה של ישראל. אם ישראל תבחר להגיב בחריפות בלבנון, ההסלמה שם עלולה להתחבר במהירות לזירה האיראנית.
האפשרות הראשונה העומדת על הפרק היא המשך המצב הנוכחי ללא תקיפה מיידית. בתרחיש כזה, ארצות הברית תמשיך להפעיל לחץ ימי וכלכלי, ישראל תמשיך בהיערכות גלויה וסמויה, ואיראן תמשיך לאיים תוך כדי מגעים דרך מתווכים. זהו תרחיש של מלחמת עצבים. הוא יכול להימשך ימים או שבועות, אך הוא מסוכן משום שכל תקרית נקודתית עלולה לשבור את האיזון.
האפשרות השנייה היא תקיפה מוגבלת וממוקדת. בתרחיש כזה, ארצות הברית עשויה לפעול נגד יעדים הקשורים למצר הורמוז, מערכי חוף, בסיסים ימיים, מערכות נ״מ או נכסים של משמרות המהפכה. ישראל עשויה לפעול במקביל או בסמיכות נגד יעדים הקשורים לגרעין, טילים וכטב״מים. היתרון בתרחיש כזה הוא שהוא מאפשר הפעלת כוח בלי להכריז על מלחמה כוללת. החיסרון הוא שגם תקיפה מוגבלת עלולה להיתפס בטהרן כחידוש מלא של המלחמה.
האפשרות השלישית היא סבב תקיפות רחב בהרבה. בתרחיש כזה, ישראל וארצות הברית ינסו לפגוע בעומק איראן, במערכי פיקוד, במתקני ייצור, במחסני טילים, בבסיסים של משמרות המהפכה, במערכות הגנה אווירית ובתשתיות אסטרטגיות. מטרת סבב כזה תהיה לא רק להעניש את איראן, אלא לשנות מחדש את מאזן הכוחות. זהו תרחיש בעל פוטנציאל הישג גבוה יותר, אך גם בעל סיכון גבוה בהרבה להסלמה אזורית.
האפשרות הרביעית היא מהלך צבאי שמלווה ביוזמה מדינית. בתרחיש כזה, תקיפה או איום בתקיפה ישמשו כדי לכפות על איראן הסכם חדש, שיכלול פתיחה של מצר הורמוז, הוצאת אורניום מועשר, הגבלות על טילים והפחתת פעילות השלוחות. זהו התרחיש המועדף מבחינת מי שרוצה הישג אסטרטגי בלי מלחמה ממושכת. הבעיה היא שאיראן עשויה לראות בו כניעה, ולכן תתקשה לקבל אותו בלי תמורה משמעותית.
האפשרות החמישית היא הידרדרות לא מתוכננת. זהו אולי התרחיש המסוכן ביותר. פגיעה בכלי שיט, ירי לעבר בסיס אמריקני, תקיפה של שלוחה איראנית, שיגור רחפן נוסף או טעות בזיהוי יכולים לגרור תגובת שרשרת. במצב שבו כל הצדדים כבר בכוננות גבוהה, מרחב הטעות קטן מאוד. מלחמות רבות לא נפתחו בהחלטה מסודרת, אלא ברצף תגובות שלא נבלם בזמן.
הערכת סיכויי ההצלחה של סבב נוסף תלויה מאוד בהגדרת היעד. אם היעד הוא עיכוב נוסף של תוכנית הגרעין, פגיעה במערכי טילים, שיבוש מערך הכטב״מים והחלשת משמרות המהפכה, סיכויי ההצלחה של ישראל וארצות הברית נחשבים גבוהים יחסית. לשתי המדינות יש יתרון מודיעיני, יכולות תקיפה מדויקות, ניסיון מבצעי והבנה טובה יותר של מערכי ההגנה האיראניים לאחר שני הסבבים הקודמים.
אם היעד הוא הוצאת האורניום המועשר מאיראן או כפיית פיקוח מלא, הסיכוי תלוי פחות בתקיפה עצמה ויותר בשילוב בין כוח צבאי ללחץ מדיני. גם תקיפה מוצלחת לא בהכרח תבטיח שהחומר הרגיש יושמד או יימסר. כדי להשיג יעד כזה נדרש מנגנון מדיני, בינלאומי או כפוי, ולא רק פעולה צבאית. לכן זהו יעד אפשרי, אך מורכב יותר.
אם היעד הוא שינוי משטר או הכרעה כוללת של איראן, הסיכוי נמוך בהרבה. איראן היא מדינה גדולה, בעלת עומק אסטרטגי, מנגנוני ביטחון חזקים, שלוחות אזוריות ויכולת ספיגה גבוהה. תקיפות אוויריות יכולות לערער את המשטר, לפגוע בו ולהחליש אותו, אך אינן מבטיחות את נפילתו. ניסיון להפוך שינוי משטר למטרה רשמית עלול גם לאחד חלקים בציבור האיראני סביב המשטר, לפחות בטווח הקצר.
במישור הפוליטי, לישראל ולארצות הברית יש אינטרסים דומים אך לא זהים. ישראל רואה באיראן איום ביטחוני ישיר ומיידי. מבחינתה, תוכנית גרעין, טילים בליסטיים ושלוחות אזוריות הם איום על עצם הביטחון הלאומי. ארצות הברית רואה באיראן גם איום אזורי, אך שוקלת במקביל את מחירי האנרגיה, ביטחון הכוחות האמריקניים, דעת הקהל, הקונגרס והיחסים עם מדינות המפרץ. לכן ייתכן שישראל תרצה פעולה מהירה יותר, בעוד וושינגטון תעדיף למצות עוד מעט את הלחץ המדיני.
הוויכוח הפנימי בארצות הברית על סמכויות המלחמה הוא בלם משמעותי. גם אם טראמפ רוצה לשמור על אופציה צבאית, חידוש תקיפות רחבות עלול לעורר ביקורת פוליטית ומשפטית. הממשל מנסה לטעון כי הפסקת האש עצרה את מצב הלחימה הפעיל, אך מתנגדיו סבורים שכל חידוש תקיפה יחייב דיון מחודש ואישור רחב יותר. המשמעות היא שהחלטה אמריקנית אינה רק צבאית, אלא גם פוליטית.
בישראל, לעומת זאת, המערכת הפוליטית עשויה לתמוך ביתר קלות בהמשך פעולה נגד איראן, בעיקר אם יוצג מידע על שיקום יכולות גרעין או טילים. כל עוד הציבור הישראלי משוכנע שהאיום האיראני לא הוסר, יהיה קל יותר לדרג המדיני להצדיק חידוש לחימה. עם זאת, אם סבב נוסף יוביל לפגיעות קשות בעורף הישראלי, לבידוד מדיני או למערכה רב־זירתית, התמיכה עלולה להישחק במהירות.
העמדה האיראנית נעה בין קשיחות לניסיון לקנות זמן. מצד אחד, טהרן משדרת שהיא מוכנה להמשיך בעימות, לאיים על בסיסים אמריקניים ולשבש את נתיבי האנרגיה. מצד שני, עצם השימוש במתווכים והעברת הצעות מדיניות מעידים שאיראן מבינה את המחיר של סבב נוסף. המשטר האיראני רוצה לצאת מהמשבר בלי להיראות מובס, בלי לוותר על כל נכסי המיקוח ובלי לספוג מכה שתערער את יציבותו הפנימית.
במדינות המפרץ עוקבים בדאגה אחרי ההתפתחויות. מבחינתן, חידוש הלחימה הוא סכנה ישירה ליצוא האנרגיה, ליציבות הכלכלית ולביטחון הפנימי. מדינות אלה אינן רוצות איראן גרעינית או חזקה מדי, אך גם אינן מעוניינות להפוך לשדה קרב בין וושינגטון לטהרן. לכן הן עשויות לתמוך בלחץ על איראן, אך להעדיף פתרון שיפתח את מצר הורמוז בלי מלחמה כוללת.
מבחינת שווקי האנרגיה, כל סימן לחידוש התקיפות עלול לגרום לזינוק נוסף במחירי הנפט והגז. זהו אחד הקלפים החזקים של איראן. היא יודעת שהמערב רגיש מאוד למחירי אנרגיה, במיוחד בתקופה פוליטית רגישה בארצות הברית. לכן גם בלי לנצח צבאית, טהרן יכולה לגרום נזק כלכלי משמעותי באמצעות איום על השיט והאנרגיה.
השאלה המרכזית היא האם שני הסבבים הקודמים יצרו בסיס טוב יותר להצלחה בסבב שלישי. מצד אחד, ישראל וארצות הברית למדו טוב יותר את מערכי ההגנה האיראניים, פגעו בחלק מהיכולות והכניסו את טהרן ללחץ. מצד שני, איראן למדה גם היא. היא יכולה לפזר נכסים, להסתיר מערכים, להקשיח אתרי יעד, לשנות דפוסי פעולה ולהכין תגובה מתואמת יותר. לכן סבב שלישי עשוי להיות יעיל יותר מבחינה מודיעינית, אך גם מסוכן יותר מבחינת תגובת האויב.
במישור המבצעי, לישראל יש יתרון ברור בתקיפות מדויקות, במודיעין איכותי וביכולת לפעול במרחקים גדולים. לארצות הברית יש יתרון עצום בעוצמה צבאית, בכוח ימי, במטוסים כבדים, במודיעין לווייני וביכולת לנהל מערכה אזורית רחבה. השילוב ביניהן יוצר עליונות משמעותית מול איראן, אך עליונות אינה שווה הכרעה. איראן אינה חייבת לנצח במובן צבאי קלאסי. מספיק לה לשרוד, לשמר חלק מהיכולות ולגרום מחיר כבד לצד השני.
לכן ההישג הריאלי ביותר של סבב נוסף יהיה כנראה דחייה משמעותית של האיום, לא סיום מוחלט שלו. תקיפה מוצלחת יכולה לעכב את תוכנית הגרעין, לפגוע במערך הטילים, להשמיד כטב״מים, להחליש את משמרות המהפכה ולהחזיר את איראן לשולחן המשא ומתן בתנאים קשים יותר. אך כדי להפוך זאת להישג אסטרטגי יציב, יהיה צורך בהסכם, פיקוח, מנגנון אכיפה והמשך הרתעה.
בשורה התחתונה, הסיכוי לחידוש המלחמה מול איראן בימים הקרובים אינו ודאי, אך הוא ממשי. ככל שהמשבר סביב מצר הורמוז יימשך, ככל שאיראן תסרב לטפל בסוגיית הגרעין וככל שבישראל יתגבר החשש לשיקום מהיר של יכולות איראניות, כך יגדל הסיכוי לפעולה נוספת. מנגד, כל ערוץ תיווך שיציע פתרון זמני לפתיחת המצר ולהקפאת צעדים גרעיניים עשוי לדחות את התקיפה, גם אם לא יסיים את המשבר.
ההחלטה הקרובה תהיה אחת הרגישות ביותר מאז פתיחת המערכה. ישראל וארצות הברית יכולות לפגוע שוב באיראן ולהעמיק את ההישגים הצבאיים, אך הן אינן יכולות להבטיח שהתגובה האיראנית תישאר מוגבלת. איראן יכולה להמשיך לאיים ולנסות למשוך זמן, אך היא מסתכנת בתקיפה קשה יותר אם תסרב לכל פשרה. בין שתי האפשרויות האלה נמצא חלון הזמן הקרוב, שבו כל איתות, תקרית או החלטה מדינית עשויים לקבוע אם האזור יישאר בהפסקת אש מתוחה או יגלוש לסבב מלחמה נוסף.
