נציב פניות הציבור של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, דוד רגב, דחה את פנייתו של יועץ התקשורת אריאל פלר נגד שידור וקידום הראיון עם עבריין אלים במסגרת התוכנית “עובדה” בקשת 12, בהגשת אילנה דיין. במענה הרשמי שהועבר לפלר הבהיר רגב כי נציבות פניות הציבור אינה מטפלת בתכנים שטרם שודרו, ולכן אין באפשרותה לבחון בשלב זה את הראיון המלא — אלא רק את הקדימונים ששודרו לקראתו.
הפנייה הוגשה בעקבות פרומואים ששודרו לקראת הראיון עם העבריין, המכונה “האתרוג”. לטענת פלר, עצם קידום הראיון, האופן שבו מוצגת הדמות והמסגור הטלוויזיוני סביבו עלולים לייצר האדרה של עבריינות ואלימות, במיוחד בתקופה שבה החברה הישראלית מתמודדת עם שורה של מקרי אלימות קשים בקרב בני נוער.
בפנייתו טען פלר כי הפרומואים אינם רק אמצעי טכני לקידום תוכנית, אלא חלק משמעותי מהמסר הציבורי שמועבר לצופים. לדבריו, קדימונים מסוג זה נחשפים שוב ושוב לקהלים רחבים, ובהם גם בני נוער, ולעיתים הם בעלי השפעה גדולה יותר מהשידור המלא עצמו. לטענתו, כאשר עבריין מקבל כינוי קליט, קידום דרמטי ומסגור כ”דמות מסקרנת” בפריים טיים, נוצר חשש לטשטוש הגבול בין סיקור עיתונאי לגיטימי לבין יצירת הילה סביב מי שביצע מעשים חמורים.
במענה לפנייה קבע הנציב כי אין כלל או חוק האוסר שילוב עבריינים, חשודים, נאשמים או מורשעים בתוכניות טלוויזיה, ראיונות חדשותיים, תוכניות בידור או תוכניות ריאליטי. לדבריו, ההחלטה האם לשלבם בתוכן נתונה לשיקול דעתו של הגוף המשדר, כל עוד הדבר נעשה במסגרת החוק והכללים החלים עליו. רגב ציין כי התערבות בשיקול דעת העריכה של הגורם המשדר תיעשה רק במקרים קיצוניים, כגון ביזוי, השפלה, פגיעה בשם הטוב או אמירות והתנהגויות פוגעניות.
עם זאת, רגב הדגיש כי שילוב עבריינים בתוכן טלוויזיוני מחייב זהירות מוגברת, בין היתר משום שבקרב הצופים עשויים להיות נפגעי עבירה. לדבריו, במקרים קודמים שבהם עבריין ניצל במה תקשורתית כדי להאדיר את מעשיו הפליליים או להצדיק אותם, הומלץ לגורמים המקצועיים ברשות השנייה להתערב ואף ננקטו צעדים נגד גורמי שידור. מנגד, כאשר התוכן כולל ביקורת על המעשים, בירור עובדתי, ולעיתים גם חרטה מצד המרואיין, עשוי להיות מקום לשידורו אף אם הוא מעורר אי נוחות בקרב חלק מהצופים.
ביחס לפרומואים עצמם קבע הנציב כי צפייה בקדימון אינה מאפשרת לדעת האם הראיון המלא אכן מאדיר את העבריין או את מעשיו. לדבריו, מהקדימון נראה כי הראיון נועד לשמש כלי לבירור העובדות הנוגעות למעשיו של אותו עבריין, ולא ניתן לקבוע בשלב זה כי מדובר בהאדרה או בשבח לעבריינות. עוד ציין כי תפקידו של קדימון הוא למשוך את תשומת לב הצופה ולשכנעו לצפות בתוכן המלא, ולכן קדימונים מציגים לעיתים תמונה מוקצנת, חלקית או מגמתית — פרקטיקה שלדבריו מקובלת בתחום השידורים.
הנציב הבהיר לפלר כי אם לאחר שידור הראיון המלא יסבור שהתוכן היה פוגעני או בלתי הולם, הוא יוכל לפנות שוב לנציבות, והנושא ייבחן לגופו. עוד ציין כי אם פלר סבור שאין מקום לשידור הראיון, שמורה לו הזכות לפנות לערכאות, אולם לרשות השנייה אין סמכות להתערב בתוכן לפני שידורו, כל עוד לא נמצאה חריגה מהדין הקיים.
למרות דחיית הפנייה, רגב כתב כי התקופה הנוכחית מאופיינת באלימות קשה ברחובות ישראל, וכי לתקשורת יש תפקיד בחשיפת התופעה ובביקורת עליה. לדבריו, התקשורת אינה גורם מחנך, אך יש לה אחריות ציבורית לצאת נגד התופעה ולקרוא למיגורה. הנציב הודיע כי יעביר את פנייתו של פלר, לרבות עמדותיו והצעותיו, לגורם המשדר.
פלר, מצדו, מתח ביקורת חריפה על עמדת הנציב וטען כי המענה מתמקד בעיקר בשאלה המשפטית — האם מותר לשדר — אך מתעלם מהשאלה הציבורית והערכית הרחבה יותר: מה נכון לשדר, כיצד נכון לקדם תוכן כזה, ומהי האחריות של גוף תקשורת מרכזי כאשר הוא מעניק במה לדמות עבריינית.
לדבריו, “הפרומואים אינם נספח שולי לשידור. הם לב האירוע התקשורתי. הם אלו שנחשפים שוב ושוב, הם אלו שמגיעים לבני נוער, והם אלו שמייצרים את המסגור הראשוני. במובן הזה, הנזק אינו תיאורטי ואינו עתידי – הוא כבר מתרחש”.
פלר הוסיף כי גישת “נבחן לאחר השידור” אינה מספקת בעולם תקשורתי שבו המסרים מופצים במהירות, חוזרים על עצמם ונצרבים בתודעת הציבור עוד לפני שידור הכתבה המלאה. לדבריו, אין מדובר בדרישה לצנזורה, אלא בקריאה לאחריות ציבורית מצד גוף שידור מרכזי.
“כאשר עבריין מקבל קידום אינטנסיבי, כינוי שמייצר עניין, וסיפור שמסופר סביבו בפריים טיים – יש לכך משמעות, גם אם לא זו הייתה הכוונה”, אמר פלר. “האחריות הציבורית לא מתחילה במקום שבו החוק נגמר, אלא הרבה לפני כן”.
הפרשה מציפה מחדש את המתח שבין חופש הביטוי והחופש העיתונאי של כלי התקשורת לבין האחריות הציבורית הכרוכה במתן במה לעבריינים. מצד אחד, ראיונות עם דמויות שנויות במחלוקת עשויים לשמש כלי עיתונאי חשוב לחשיפת עובדות, הבנת תופעות חברתיות וביקורת ציבורית. מצד שני, אופן העריכה, הקידום והמסגור של אותם ראיונות עלול להשפיע על הדרך שבה הציבור, ובעיקר צעירים, תופסים עבריינות, כוח ופרסום.
בשלב זה, הראיון צפוי להיות משודר כמתוכנן, והדיון הציבורי סביבו צפוי להימשך גם לאחר השידור. השאלה המרכזית שתיבחן לאחר מכן תהיה האם מדובר בתחקיר עיתונאי ביקורתי, או במהלך תקשורתי שהעניק לעבריין במה רחבה מדי, באופן שעלול להתפרש כהאדרה של דמותו.
