בית משפט השלום בירושלים קבע בפסק דין עקרוני כי מפגינים נגד עבודות הרכבת הקלה בירושלים עשויים לשאת באחריות נזיקית כאשר פעולות המחאה שלהם חורגות מהבעת עמדה לגיטימית והופכות לפעולות ישירות שמטרתן לעצור בפועל עבודות תשתית שאושרו כדין.
פסק הדין ניתן על ידי השופט אליעד וינשל במסגרת תביעות שהגישה מוריה חברה לפיתוח ירושלים בע"מ, החברה העירונית האחראית לבניית תשתיות הרכבת הקלה בעיר, נגד חמישה מפגינים שמחו נגד מעבר הרכבת הקלה באזור רחוב בר אילן. מדובר בחלק ממערך רחב יותר של 24 תביעות שהגישה החברה בעקבות מחאות מתמשכות נגד העבודות.
על פי פסק הדין, עבודות הרכבת הקלה באזור רחוב בר אילן עוררו התנגדות מצד חלקים בציבור החרדי. במסגרת המחאות, כך נקבע, התרחשו במועדים שונים פעולות שמטרתן הייתה לעצור את העבודות בפועל, בין היתר באמצעות כניסה לשטחי עבודה, חסימת כלי עבודה, התבצרות בשוחות וחפירה, ופעולות נוספות שגרמו לעיכובים בפרויקט.
מוריה טענה כי פעולות המחאה גרמו לדחיית העבודות, לתשלומים לקבלנים עקב העיכובים, להוצאות אבטחה ולהוצאות נוספות בהיקף של מאות מיליוני שקלים. לצורכי אגרה העמידה החברה את סכום התביעה נגד כל אחד מהנתבעים על 300 אלף שקל, וטענה כי כל אחד מהם אחראי לכלל הנזקים שנגרמו עקב פעולות המחאה.
מנגד, הנתבעים טענו כי מדובר בתביעות השתקה שנועדו לפגוע בזכותם הבסיסית למחאה. עוד נטען כי התביעות מפלות אותם על רקע שיוכם המגזרי, וכי ההליך האזרחי אינו המסגרת המתאימה לבירור מחאה ציבורית אידיאולוגית.
בפסק הדין דחה בית המשפט את הטענה כי עצם הגשת התביעות מהווה תביעת השתקה. לצד זאת, הדגיש השופט כי זכות המחאה היא זכות יסוד מרכזית בדמוקרטיה, וכי מחאה נגד תכנון וביצוע עבודות תשתית היא פעולה לגיטימית המצויה בליבת חופש הביטוי. עם זאת, נקבע כי הזכות להפגין אינה כוללת זכות להיכנס לשטח סגור לציבור, לחסום עבודות ולסכל באופן פיזי ביצוע פרויקט ציבורי.
בית המשפט קבע הבחנה ברורה בין מחאה שמטרתה להביע עמדה ולעורר מודעות ציבורית, לבין פעולה מאורגנת שמטרתה למנוע בפועל עבודות שאושרו כדין. לפי פסק הדין, כאשר מפגינים נכנסים לשטחי עבודה סגורים או פועלים באופן ישיר לעצירת העבודות, אין מדובר עוד רק במימוש חופש הביטוי, אלא בפעולה שעשויה להקים אחריות אזרחית.
עם זאת, בית המשפט דחה את עמדת מוריה שלפיה ניתן לחייב כל מפגין במלוא נזקי כלל המחאות. נקבע כי אין להטיל אחריות גורפת על מפגין רק בשל השתייכותו לקבוצת מפגינים, השתתפות במחאה, קריאות מילוליות או ארגון הפגנה, אלא יש לבחון את חלקו האישי של כל נתבע ואת הנזק הישיר שנגרם כתוצאה ממעשיו.
השופט וינשל קבע כי שימוש בעוולת הרשלנות נגד מפגינים מחייב זהירות מיוחדת, בשל החשש מפגיעה בזכות המחאה ומיצירת אפקט מצנן. לכן, אחריות נזיקית תוטל רק במקרים מובהקים, שבהם הוכח כי הנתבע ביצע פעולה ברורה ומכוונת החורגת מגבולות מחאה לגיטימית וגרמה לנזק ישיר וצפוי.
במסגרת חמש התביעות שנדונו, קיבל בית המשפט שתיים מהן ודחה שלוש אחרות. התביעות שהתקבלו נגעו לשני אירועים שנמצאו חמורים וברורים יותר: באחד מהם נקבע כי הנתבע נכנס לבור חפירה במהלך עבודות; ובשני נקבע כי הנתבע עמד מול כלי עבודה עם עגלת תינוק שבתוכה תינוק וסירב לצאת מהמקום. לגבי שלושת הנתבעים האחרים נקבע כי לא הוכחה המובהקות הנדרשת להטלת אחריות נזיקית.
עוד נקבע כי גם ביחס לשני הנתבעים שהתביעה נגדם התקבלה, הם לא יחויבו במלוא נזקי המחאות, אלא רק בנזק הישיר שנגרם עקב פעולתם באותו אירוע, יחד עם אחרים, ככל שיוכח בהמשך. שאלת גובה הנזק תידון בשלב נפרד, לאחר שמיעת ראיות נוספות בנושא.
פסק הדין מתייחס בהרחבה גם למשפט משווה באנגליה, בקנדה ובארצות הברית, שם נדונו מקרים דומים של מחאות נגד עבודות תשתית. בית המשפט ציין כי גם במדינות אלה הוכרה חשיבותה של זכות המחאה, אך נקבע כי היא אינה מגנה על פעולות בלתי חוקיות שמטרתן לסכל בפועל עבודות ציבוריות או פרטיות שאושרו כדין.
המשמעות המרכזית של פסק הדין היא קביעת גבול משפטי בין מחאה אזרחית מוגנת לבין פעולה פיזית ישירה שמטרתה לעצור פרויקט ציבורי. מצד אחד, בית המשפט הבהיר כי אין למנוע שימוש בתביעות נזיקין נגד מפגינים במקרים המתאימים. מצד שני, הוא הציב מגבלות משמעותיות על היכולת להטיל אחריות רחבה וכוללת על מפגינים, במיוחד כאשר לא הוכחה מעורבות אישית ישירה בנזק.
בכך יוצר פסק הדין איזון בין ההגנה הרחבה על חופש הביטוי והמחאה לבין ההגנה על עבודות תשתית ציבוריות, כספי ציבור ושלטון החוק. המסר המשפטי העולה ממנו הוא כי מותר להפגין, למחות ולהביע התנגדות חריפה לפרויקט ציבורי – אך אסור להפוך את המחאה לפעולה פיזית שמטרתה לעצור את ביצועו בפועל.
תגובות הגולשים 2
הצטרפו לדיון והשאירו את דעתכם על הכתבה