העיר הפכה למסלול מכשולים — ואנחנו עוד מתפלאים שיש תאונות

על אופניים חשמליים, קורקינטים, והפער בין הקדמה לבין האחריות

יש משהו כמעט מבלבל במה שקרה לרחוב הישראלי בעשור האחרון. פעם ידענו מי שייך לאן: המכוניות בכביש, הולכי הרגל על המדרכה, ורוכבי האופניים – איכשהו באמצע, בדרך כלל בזהירות. היום הכול התערבב. העיר הפכה למרחב שבו כל אחד “ממציא” לעצמו נתיב, והחוק – כמו תמיד – רודף אחרי המציאות באיחור.

אופניים חשמליים וקורקינטים חשמליים הם רעיון מצוין על הנייר. הם זולים, זמינים, חוסכים פקקים ומפחיתים זיהום. במדינה צפופה כמו ישראל, זה פתרון תחבורתי מתבקש. אבל בין חזון ירוק לבין הרחוב בפועל יש מרחק קצר – ובו אנשים נפגעים.

המספרים לא מפתיעים: תאונות עם קורקינטים ואופניים הפכו לשגרה. הבעיה היא לא רק המהירות, אלא תחושת “חוסר הגבולות”. רוכבים על מדרכות, חוצים כבישים בלי לעצור, נכנסים למעברי חציה כאילו מדובר במסלול פרטי. ולצד זה – תשתיות שלא עומדות בקצב: נתיבי אופניים לא רציפים, סימון לקוי, תאורה לא מספקת, כבישים משובשים.

אבל כשקורה משהו – השאלה הראשונה כמעט תמיד היא לא “איך זה קרה”, אלא “מי משלם”.

במקרים של תאונה עם רכב, ייתכן שניתן לתבוע את ביטוח הנהג אם הוא האשם. בתאונה עם הולך רגל – לעיתים האחריות יכולה להתגלגל גם לכיוונו. ואם מקור התאונה הוא תקלה בכלי עצמו, כמו בלמים תקולים, האחריות עשויה להיות של המוכר או היצרן. ויש גם את המקרים השקטים והמתסכלים ביותר: תשתית מוזנחת. בור בכביש, מפגע שלא תוקן, סימון חסר. כאן, האחריות יכולה להיות של הרשות המקומית.

ובכל זאת, במציאות הישראלית, נפגעים רבים מגלים שהם לבד. במיוחד בתאונות פגע וברח, שבהן הולך רגל נפגע מקורקינט או אופניים שנעלמים בשנייה. ואז נשארים עם כאב, טיפולים, ימי עבודה אבודים ושאלה אחת פשוטה: איך מוכיחים?

התשובה הלא נעימה היא שהמציאות הזו מחייבת אנשים להיערך מראש: ביטוח צד ג’ לרוכבים, תיעוד מיד אחרי תאונה, בדיקות רפואיות בזמן, ושימוש בביטוחים פרטיים כשאין “אשם זמין”. במקרים מסוימים גם ביטוח לאומי וקרנית נכנסים לתמונה.

התחבורה העירונית השתנתה. השאלה היא אם האחריות השתנתה איתה — או שאנחנו פשוט נמשיך להתרגל לתאונות כחלק מהנוף.