מיזמים קהילתיים, קבוצות טיול, וסיפורים אישיים מרגשים – הגיל השלישי מתעורר לחיים חדשים של משמעות, חיבור ותרומה לחברה
בני אבריאל שפר רואה את זה קורה מדי יום. חובב טיולים ותיק, איש שב"ס לשעבר ופעיל חברתי שנמנה כחלק בלתי נפרד מקהילת הגיל השלישי, מדבר על תופעה שלא הייתה מובנת מאליה בעבר: ישראלים בני 70 ומעלה שמחליטים להפוך את הפנסיה לפרק הפעיל והמשמעותי ביותר בחייהם.
"השנים האחרונות טלטלו את כולנו", הוא אומר, "אבל דווקא מתוך הסדק נכנס אור. אנשים בני שישים, שבעים ושמונים מבינים היום שהם לא חייבים רק לצרוך – הם יכולים גם ליצור, להשפיע ולחבר בין אנשים. זה מהפך אמיתי".
התחלה חדשה מתוך קושי
מאז מלחמת חרבות ברזל והאירועים הקשים שפקדו את יישובי הדרום, הולכת ומתרחבת יוזמה שקטה אך מרגשת: אלפי גמלאים מצטרפים למיזמים קהילתיים, חלקם חדשים וחלקם קמים מעפר. המוטיב החוזר הוא הרצון לעשות, להשפיע ולהיות שייכים.
"אנשים אומרים לי: לא יכולתי להישאר בבית ולחכות. אז הם נוסעים ליישובים שנפגעו, עוזרים בחקלאות, מלווים ילדים בבתי ספר או מגיעים לבשל עם נשות הקהילה", משתף בני אבריאל שפר. "במיוחד בגיל הזה, היכולת לתת בלי לבקש כלום בחזרה, זו זכות גדולה".
לא רק תרומה אלא גם יצירה
מעבר להתנדבות, בני אבריאל שפר מזהה תנועה עמוקה יותר. "זה לא רק לעזור לאחרים, זה גם לתת לעצמך מחדש", הוא מסביר. בארץ קמות עוד ועוד קבוצות יצירה קהילתית לבני הגיל השלישי: חוגי כתיבה ביוגרפית, סדנאות צילום, תיאטרון שכונתי וגינות קהילתיות שבהן פנסיונרים שותלים לא רק ירקות – אלא גם חברויות חדשות.
הלב נפתח בצעדים קטנים
שפר מספר כי הוא צופה בטיולים שלו בארץ בקבוצות טיול בני הגיל השלישי, שמתכנסות אחת לשבוע להליכה מתונה בטבע. לטענתו, מדובר בפלטפורמה פשוטה אך עוצמתית: "באים לשעתיים, הולכים חצי שעה, יושבים לקפה, ומדברים. על הכול. מלחמה, געגוע, הומור, פוליטיקה. הקצב הנכון הזה מאפשר קירבה שמעל הזמן".
הוא מספר על קבוצה שנפגשת מדי שישי בבוקר ליד נחל שורק. "לפני חודשיים, אישה בת 81 אמרה לי: אף פעם לא הייתי בטיול קבוע, תמיד חיכיתי שיזמינו אותי. עכשיו אני באה לבד, והם כבר כמו משפחה. בשבילי זה ניצחון קטן גדול".
תקווה חדשה במקום הכי קרוב
דווקא בצל חוסר הוודאות, כשהעתיד הכלכלי, החברתי והביטחוני נראה לעיתים מעורפל, בני אבריאל שפר מוצא תקווה במקום מפתיע – בלב השכונות, בבתי הקפה הקטנים, ובגינות הציבוריות של היישובים. עבורו, הגיל השלישי אינו נסוג אלא צועד קדימה, תוך שהוא מביא עמו אנרגיה אחרת, רגישה, חכמה ופעילה.
"השינוי שאני רואה לא קורה בממשלה ולא בדיוני עומק על מדיניות – הוא קורה בשטח", אומר שפר. "גברים ונשים בני שישים, שבעים ואף שמונים קמים בבוקר, פותחים קבוצת וואטסאפ עם השכנים, יוזמים סיור במוזיאון מקומי, מזמינים הרצאה על תזונה או אפילו פותחים קבוצת קריאה בגינה הציבורית. זו לא מהפכה שקטה – זו מהפכה שמתרחשת בקול רך אבל עקבי, והכוח שלה גדול מכל תוכנית ממשלתית".
לדבריו, המעבר מתפיסה של פרישה להתחדשות אינו רק רעיון – הוא קורה בפועל. "פנסיה זו לא ירידה מהבמה, זו כניסה לפרק חיים שבו סוף סוף יש לך זמן לבחור. לבחור במפגש, בקהילה, בלמידה, בנתינה. ובגיל הזה, עם הניסיון, הסבלנות והחוכמה – יש להם הרבה מאוד מה לתת".
שפר מדגיש שהכוח הזה צומח מלמטה, כמעט בלי תמיכה חיצונית. "מה שצריך זה לאו דווקא עוד תקציבים אלא הסרת חסמים: גישה נוחה למידע, אולמות קטנים זמינים, פלטפורמות נגישות לרישום לפעילויות, עידוד יוזמות מקומיות. ברגע שיש מרחב בטוח ופתוח – הקהילה יודעת להתארגן בעצמה".
לדבריו, התקווה הגדולה ביותר נמצאת ממש מתחת לפני השטח. "היא לא בחדשות, לא בציוצים ולא בכותרות. היא בקבוצת ההליכה שצוברת עוד משתתף בכל שבוע, היא בחוג ציור שצץ בבית התרבות, היא בביקור שבועי של פנסיונר בבית ספר יסודי כדי לספר על ילדותו. זה מתחיל בקטן – אבל בונה מציאות חדשה".
בשקט, בלי רעש וצלצולים, נרקמת רשת עדינה ועמוקה של קהילתיות. בני אבריאל שפר מאמין שזו אחת התקוות החזקות של החברה הישראלית – דווקא בימים מאתגרים כל כך. "כשיש אוזן קשבת, כשיש מקום לשבת ולדבר, כשאנשים מרגישים שהם לא לבד – שם נולדת תקווה. והיא תמיד נמצאת קרוב יותר ממה שחשבנו".
בני אבריאל שפר מסכם: "יש אור בקצה, והוא לא מגיע מלמעלה. הוא נדלק בלב של אנשים רגילים"
בתקופה שבה רבים מרגישים אובדן כיוון, בני אבריאל שפר מבקש להזכיר שיש גם תנועה הפוכה. "אנחנו רואים את זה בשטח. לא בכותרות – אלא במעשים. אנשים קמים בבוקר, שואלים איפה אפשר לעזור, ואז יוצאים לדרך. זה אולי הדבר הכי מעודד שאני מכיר כרגע".
הוא קורא לכל מי שנמצא בגיל הפנסיה ולא בטוח מה לעשות: פשוט להתחיל בקטן. "קפה עם שכן מבוגר, טיול קצר עם קבוצה, סדנה בבית התרבות. כל חיבור כזה הוא צעד קטן לחברה בריאה יותר. וזה בידיים שלנו".
