זה התחיל בסימנים קטנים שכמעט קל להתעלם מהם. עייפות מצטברת, שיעול שלא נעלם, תחושת חולשה כללית. ואז הגיע אותו לילה שבו האוויר הפך לדבר שאי אפשר לקחת כמובן מאליו. בתוך זמן קצר מצאה את עצמה הזמרת שרית גיל בבית חולים, מחוברת לחמצן, כשהגוף נלחם והעתיד נראה מעורפל.
מחלת הקורונה טלטלה את חייה והעמידה אותה בפני אחד הרגעים הקשים שידעה. עד שעות ספורות קודם לכן עוד עמדה על במות, שרה ומופיעה, וכעת – שכבה במיטה לבנה, מנסה לשמור על נשימה סדירה. “זה היה מפגש חד עם הפחד”, מספרים מקורביה, “אבל גם עם כוח שלא נעלם”.
הכוח הזה לא הופיע במקרה. הוא נבנה שנים קודם לכן. גיל גדלה בהוד השרון, בבית שבו המציאות דרשה בגרות מוקדמת. אמה הייתה נכה במאה אחוז וסבלה ממחלה קשה, והאחריות בבית נפלה על כתפיה של שרית כבר בגיל צעיר. בזמן שילדים אחרים חוו ילדות רגילה, היא למדה לדאוג, לסייע ולוותר על לא מעט דברים.
“הבנתי מהר שאין לי זמן להתפנק”, היא מספרת. “זה לא היה פשוט, אבל זה עיצב אותי”.
המוזיקה הייתה עבורה מפלט טבעי. כבר בגיל 12 החלה לשיר באירועים ובמסגרות חינוכיות, והבמה הפכה למקום שבו הרגישה בבית. בהמשך דרכה, עוד לפני קריירת סולו מלאה, הופיעה כזמרת חימום לצד אמנים מוכרים והכירה מקרוב את עולם ההופעות. “שם למדתי מהי משמעת מקצועית ומהי עמידה מול קהל”, היא אומרת.
גם השירות הצבאי לא עבר בלי טלטלות. גיל שובצה במשרד הביטחון, אך נתקלה בהתנהלות פוגענית מצד מפקד, מה שהוביל למשבר אישי משמעותי. מי שעצרה את הסחף הייתה מפקדת בכירה אחת, שהתערבה, האמינה בה וסייעה לה לעבור בסיס. “זה שינה הכול”, היא אומרת. “לפעמים אדם אחד יכול להציל אותך”.
בחייה האישיים נישאה בעבר והביאה לעולם שני ילדים, שכיום הם בני 17 ו־16. היום היא אם חד־הורית, שמאזנת בין עבודה קבועה בעירייה לבין הופעות בשעות הערב. “זו ריצה יומיומית”, היא מודה, “אבל אני לא מתלוננת. יש לי למה לקום בבוקר”.
לצד המוזיקה היא עוסקת גם במשחק, בעיצוב גרפי, בציור ובהנחיית אירועים. לאחרונה הוציאה סינגל חדש, “כל מה שאני רוצה” – שיר אישי, כן, שמסכם תקופה של התמודדות וצמיחה.
כעת, כשהיא שוב על הרגליים, שרית גיל מביטה קדימה. אחרי לא מעט מאבקים, היא ממשיכה לבחור ביצירה, בנשימה ובקול שלה. “כל עוד אני שרה”, היא אומרת, “אני חיה”.
