זיהינו שאתם משתמשים בחוסם מודעות, ההודעה הזו בשבילכם

גילינו שאתם משתמשים ב- AdBlock Plus או בתוכנת חסימת מודעות אחרת שמונעת טעינה מלאה של העמוד.

השירות שלנו הוא בחינם לגמרי. על מנת להמשיך ולהפעיל את אתר החדשות כפי שעשינו בעשור האחרון אנו משתמשים בהצגת פרסומות.

אם אתם אוהבים את החדשות שלנו זה המעט שתוכלו לעשות בכדי להביע את הערכתם. נודה לשיתוף פעולה.

אנא הוסיפו את mivzaklive.co.il לרשימת ההיתרים בתוכנה החוסמת את המודעות שלנו או השביתו את תוכנת חסימת המודעות.

×

הנשיא ריבלין לקראת יום השואה: “נשיאת לפיד הזיכרון היא חלק מהמחויבות שלנו”

נשיא המדינה אירח היום (ראשון) זו השנה השישית מפגש “זיכרון בסלון” לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה. היוזמה החברתית ״זיכרון בסלון” החלה לפני עשר שנים, ומאפשרת לציין את ערב יום השואה בצורה משמעותית בסלון הבית בין משפחה וחברים במפגש המורכב מעדות, חלק אומנותי-שיתופי ודיון. במהלך המפגש הזמרת יובל דיין ביצעה את השירים “שאריות של החיים” ו-“בדיוק כמו הירח”.

במפגש העיד פרופ’ אהרן ברק, בן 84, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, שניצל עם אמו בזכות חסיד אומות עולם שהסתיר אותו בביתו. ברק נולד בליטא בשנת 1936, וכשהיה בן חמש החלו הפוגרומים ביהודים. הגרמנים כבשו את ליטא ובקובנה הוקם מחנה ריכוז. משפחתו עברה לגטו, ענדה טלאי צהוב, ושרדה למרות כל המאורעות. בינואר 1944 הוברח מהגטו בתוך שק תפוחי אדמה, ושהה עם אמו במשך כחצי שנה בבתיהן של שתי משפחות איכרים שהצילו את חייהם, עד שבא הצבא האדום ושחרר אותם מהגרמנים. בקיץ 1944, לאחר השחרור, מצאו השניים את אב המשפחה שנשלח למחנה ריכוז בגרמניה והסתתר בבונקר היחיד מבין שניים ששרדו במלחמה.

צילום: מארק ניימן / לע”מ

“אני בוגר מחזור 1964 של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית,” אמר הנשיא. “משפט אייכמן התנהל בשנת 1961. במאי 1962 דחה בית המשפט העליון את ערעורו, ואישר את גזר הדין. כישראלים צברים, וכסטודנטים למשפטים, משפט אייכמן, העדויות שבו, השאלות ההיסטוריות והמשפטיות, שהוא עורר, היו עבורנו, הסטודנטים הצעירים, חוויה מטלטלת של גילוי השואה. אבל למי שהיה אז כוכב עולה בשמי המשפט הישראלי, אהרון ברק, השואה הייתה פרק בביוגרפיה שלו, פרק שעיצב את עולמו. בשנים בהם למדנו אצל הדוקטורנט המבריק והצעיר אהרון ברק, לא כולנו ידענו שהוא ניצול שואה ובוודאי שלא ידענו את עדותו וסיפורו. לאחר שנים נודע לי, שאהרון ברק שהתחיל כמתמחה אצל גדעון האוזנר, בחר, לא להמשיך בהתמחותו, בשעה שהאוזנר קיבל על עצמו את התביעה, במשפט אייכמן, בשל היותו ניצול שואה,” סיפר הנשיא.

הנשיא פנה אל השופט ואמר: “אדוני נשיא בית המשפט העליון בדימוס, שמעת עדויות רבות במשך חייך, אבל היום אתה הוא העד. העדות שלך כאן, היא עדות בפני שר ההיסטוריה, עדות בפני בית המשפט של ההיסטוריה, עדות בפני דור צעיר ומבוגר, שרוצה לזכור, ורוצה לדעת, ורוצה להבטיח שלעולם לא עוד. נשיאת לפיד הזיכרון היא חלק מהמסורת שלנו, חלק מהמחויבות שלנו לזיכרון ההיסטורי של העם היהודי, חלק מהסיפור של כל אחד ואחת מאתנו. שימור הזיכרון מאפשר לנו לנצור את אירועי העבר, לחלוק כבוד לנספים, ומעל לכל – לשאת עיניים אל העתיד מתוך ידיעה מאין באנו.”

צילום: מארק ניימן / לע”מ

נשיא בית המשפט העליון בדימוס השופט אהרון ברק סיפר בקולו במפגש: “עם הגעתם של הגרמנים לקובנה, תוך זמן קצר הקימו את הגטו. שלטון החוק היה שם מדויק מאד והכל היה לפי כללים. בספר החוקים שלהם הכל היה מתועד. הם הגיעו לשכונה סלבודטקה והחליטו שהיא זו שתגודר והיהודים יכנסו אליה. אני זוכר איך עם סוס ועגלה נסענו אל הגטו. שם היה צפוף מאד, היינו 30,000 איש שפוזרו בבתים והגרמנים הבינו מיד שצפוף מדי. שבועיים אחר כך ציוו על כל היהודים להגיע לכיכר המרכזית, כיכר הדמוקרטיה. עד היום שמה כיכר הדמוקרטיה, הגרמנים לא שינו. הלכנו כולם לכיכר, שם עמדו קצינים גרמניים ומיינו את היהודים לשני צדדים. 10,000 מתוכם נלקחו לגיא ההריגה של העיר קובנה. לאט לאט, האנשים התמעטו. הלכו לעבוד ולא חזרו מהרעב והקור.”

צילום: מארק ניימן / לע”מ

הנשיא בדימוס ברק המשיך: “החיים בגטו היו מבחינה פיזית קשים מאד, רעב מחלות וחוסר ביטחון אישי. אסור היה לקרוא, ללמוד בבית ספר. יחד עם זאת החיים היו חיי קהילה שנוהלו על ידי מועצת היהודים. הייתה משטרה יהודית שלמרבה הצער הונחו לבצע את הוראות הנאצים והמסכנים האלה היו צריכים להחליט מי יוצא להורג. הייתה מרפאה, רופאים, אחיות, גם בית משפט היה. דנו שם בסכסוכים בגטו על פי המשפט הליטאי שבין המלחמות. ככה נמשכו החיים עד שהגיע הנורא מכל. בתחילת 1944, הגרמנים ציוו על כולם להישאר בבתים והם נכנסו בליווי חיילים משתפי פעולה, כאלה שאני שפטתי לימים במשפט דמיאניוק. הם לקחו את כל הילדים והזקנים לגיא ההריגה והוציאו אותם להורג. איך אני נשארתי בחיים? מזל. הכל מזל. אמא שלי זוכרת שהחביאה איפשהו וקרובה אחרת אמרה שלא. בכל מקרה כבר לא היה לי קיום בגטו. אבא שלי לקח אותי והלביש אותי בגדים. קצין נאצי שאל אותי בן כמה אני, וידעתי שאם אגיד 11 יוציאו אותי להורג, אז הייתה לי תשובה קבועה בגרמנית- 12! ואז הוא הניח לי.”

צילום: מארק ניימן / לע”מ

ברק תיאר: “אמא שלי ביקשה מכל המורים שעבדה איתם שיקחו אותי. כולם סירבו. אבל נמצא איכר אחד שהסכים, אבל איך יוציאו אותי? הרי אני לא קיים בגטו. פעם בשבוע הביאו שקים של מדי צבא, הכניסו אותי לתוך שק וזרקו אותי על העגלה. כל הדרך ישב עליי חייל גרמני. אמא שלי הצליחה לצאת, והגענו לאיכר, שם היינו שבועיים. אחרי שבועיים הגרמנים עלו עליו ועברנו לאיכר אחר, שם שהינו חצי שנה או קצת פחות עד שהמלחמה הסתיימה. החיים שם לא היו חיי חופש. האיכר יצר קיר כפול, ישבנו בתוך הקיר הזה ויכולנו לצאת קצת כשלא היה אף אחד אבל את רוב הזמן ביליתי “כאיש בקיר” כשאמא שלי מלמדת אותי. בערב אמא שלי יכלה לצאת ולעזור לאשתו של האיכר ואני שיחקתי עם הבנים שלו.”

עוד סיפר הנשיא בדימוס ברק: “הם אהבו אותי מאד והיו לנו בלילות חיים רגילים למדי. לימים ביקשתי מנשיא בית המשפט הליטאי להיפגש עם המשפחות ופגשתי את הצאצאים שלהם שכן הזקנים נפטרו, הנחתי פרחים על קברם וחיבקתי את כולם. שאלתי אותם מדוע ההורים שלהם הצילו אותנו? זה לא היה כסף, לא הייתה לנו פרוטה. הרי אם היו תופסים היו מוציאים אותם להורג. הם אמרו לי אנחנו לא מבינים את השאלה? אתם הייתם זקוקים לעזרה, אנחנו קתוליים ועשינו מה שאלוהים מצווה עלינו לעשות, לעזור לכם. הסתובבתי אל אשתי וילדיי ושאלתי אותם, מה אנחנו היינו עושים? זה מלווה אותי עד היום.”

צילום: מארק ניימן / לע”מ

עוד אמר: “לא הייתה לי בעיה לספר את הסיפור שלי, גם להורים שלי, אבל אף אחד לא התעניין בזה. הסיפור שלי לא היה הכי מעניין. היו ילדים בקובנה שהגיעו לאושוויץ ונאלצו לסחוב גופות ילדים מהגזים לשריפה. כל אחד וסיפורו. שנים על גבי שנים לא שאלתי את עצמי מה למדת מהסיפור הזה, אבל בשנים האחרונות התחלתי להתעניין בזה בעיקר בעזרת יד ושם. עד לאחרונה לא רציתי לחזור לענייני השואה עוד פעם. כשביקשו ממני לעזור במשפט אייכמן אמרתי להאוזנר תעזוב אותי, גם עכשיו זה לא פשוט לי ולכן התרחקתי.”

לסיום סיפר הנשיא בדימוס ברק: “אבל חשבתי על מה הלקח שלי והוא משולש. הלקח שלי הוא החשיבות של עם ישראל, של הקיום שלו ושל המדינה. אני משוכנע שאם המדינה הייתה קיימת ב-1939 ההתפתחות של השואה הייתה שונה. הגרמנים לא היו מפחדים מאתנו גם עם הצבא הכי חזק, אבל היה לנו קול בעולם. הקיום הלאומי של מדינת ישראל, הביטחון, ההגנה הם ערך עליון. שנית – האדם. המדינה זה אנחנו, האדם זה אני. בגטו קובנה הם לקחו את החיים שלנו, לא את הכבוד שלנו. שמרנו על כבוד האדם. עזרנו אחד לשני לא שכחנו אחד את השני. היינו חברים. מי שכבודו נפגע זה הגרמנים שמבחינתם היינו ככלבים. אנחנו שמרנו על צלם האדם ועל היכולת של כל אדם לספר את סיפור חייו. הלקח השלישי הוא כמובן ניסיון לפתור את המתח בין ה-אנחנו לבין ה-אני. בין הביטחון הלאומי לבין זכויות הפרט. בין שניהם יש מתח מובנה שכן לעיתים הביטחון דורש פגיעה בזכויות הפרט. זכויות אינן במה לכיליון לאומי. חייבים איזון. חייבים לחפש את האיזון הראוי בין הביטחון הלאומי לבין סיפור החיים של הפרט- אנחנו ואני. האם חשבתי על זה אז? לא.”


מעוניינים לכתוב אצלנו או לנהל טור משלכם? לחצו כאן ושלחו לנו הודעה





לחצו כאן להוספת תגובה לכתבה

מעוניינים לכתוב אצלנו או לנהל טור משלכם? לחצו כאן ושלחו לנו הודעה








0 0 vote
דרגו את הכתבה
הרשמה לעדכונים
הודע על
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments


WP Twitter Auto Publish Powered By : XYZScripts.com
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x

להוספת נגן תחנות הרדיו לאתרך הדבק קוד זה


למעבר לערוץ החירום -לחצו כאן

פתיחת הנגן בחלון נפרד

אתם מוזמנים לשלוח לנו מידע חדשותי וליצור איתנו קשר בכל נושא ועניין.


* יש לציין כי אמינות הדיווח תיבדק ותפורסם באתר ע"פ שיקול דעתו של עורך אתר החדשות.
* נדגיש כי בצירוף תמונה אנו מסירים כל אחריות בגין הפרת זכויות יוצרים ואחריות זו תהיה מוטלת על השולח. שליחת תמונה ללא קרדיט צילום לא תפורסם באתר. אם אין ברצונכם לציין קרדיט אנא כתבו "ללא קרדיט".

לשליחת תמונות נוספות בוואטסאפ

תודה רבה וגלישה נעימה
צוות חדשות MivzakLive